גזע ישי קסה

כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט א"ד ז"ל יע"ש

ולפענ"ד מאי דכתב בדחיית ראייתו דודאי דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבירה וכמדוקדק מלשונו אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת. אחרי המחילה רבה דהא ליתא דאע"ג דהרב מ"ל ז"ל נקט ספיקו בהאי לישנא דאם אחרים הותר להם לחלל שבת כדי להצילו מן העבירה הדבר פשוט דכי היכא דמספקא ליה גבי אחרים ה"נ מספקא ליה היא גופה גבי נרדף עצמו אם הותר לו לחלל שבת כדי להציל את עצמו מן העבירה דאע"ג דזה מעבירנה על דת בעבירה זו דביאה באיסור אפשר דמוטב לה שתעבור על עבירה זו ממה שתעבור על חלול שבת דהוא חמיר טפי דמחלל שבת כעע"ז דהא בפ"ק דשבת ד"ד גבי הא דהדביק פת בתנור בשבת מוכח דדוקא שיעבו' אדם על איסו' קל כדי להציל עצמו מאיסו' חמו' הוא דאומרי' לו לאדם חטוא כדי שתזכה כה"ג דרדיית הפת בשבת קודם שתאפה אמנם שיעבור אדם על איסו' חמו' דחלול שבת כדי להציל עצמו מעבירה דערוה כה"ג דהכא דרודף אחר אחותו לבא עליה או אחת משאר כל העריות אין לה לעבו' על איסור חמו' דחלול שבת דהוא כעע"ז ומה גם כי על עבירה זו דזה רודף אחריה היא אנוסה ואנוס רחמנ' פטרי' מסתבר טפי דאין לעבור על חלול שבת בידים לכתחלה כדי להציל את עצמה מהביאה האסורה שזה אונסה ורודף אחריה. באופן דהדבר ברור דכי היכא דמספקא ליה להר' מ"ל ז"ל גבי אחרים אם מותר להם לחלל שבת כדי להציל את הנרדף מן העבירה. ה"נ מספקא ליה היא גופה גבי הנרדף גופיה אם הותר לו לחלל שבת כדי להציל את עצמו מן העבירה דעריות. גם מאי דכת' עוד הר' ז"ל לדחות ראייתו דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וכת' שזה פשוט לדידי אין זה פשוט כל כך דיש לומ' דכיון דלא ניתן להצילו בנפשו בידי ישר' בשבת אע"ג דיכול להצילו ע"י גוי לאו מחוייב מיתה חשיב לענין אין אדם מת ומשלם דדוקא בחול דחובה הוא על כל בר ישראל להצילו בנפשו הוא דחשיב מחוייב מיתה כיון דכל ישראל הרואהו מצווה להצילו בנפשו משא"כ בשבת דהישראל גופיה לא מצי להרגו אע"ג דע"י גוי יכול להרגו מאן לימא לן שיתרצה שום גוי להרגו

ולדידי א"צ לדחות ראייתו מה"ט דאמר מר דניתן להצילו בנפשו ע"י גוי. דגם ע"י ישראל נתן להצילו בנפשו אפי' בשבת במיתה שאין בה חלול שבת וכגון על ידי הני מיני מיתות דאמרינן התם בסנהדרין דע"ז שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר"י מחיי' וחכמי' פוטרים ואמרי' עלה בש"ס דע"ח ע"א דלר"י ארם נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטו' ופרש"י שיסה גירה השיך שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו. בין שיניו עומד והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו כו'. מעצמו מקיא בנשיכתו וכשהשיכו זה עדין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף עפ"י שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית וכו וכו' י"עש. והנה הדבר ברור דגם לענין שבת בהני מיני מיתות דשיסה בו את הכלב או הנחש או השיך בו את הנחש בשבת פטו' אף משום מלאכה דנטילת נשמה בשבת כיון דלא הרגו בידים אלא עבד הריגה דרך גרמא ומלאכה כלאחר יד הוא וכן מבואר בדברי הר' מג"א ז"ל סס"י שכ"ח ס"ק נ"ג. וא"כ הרי שייך הריגה בשבת גם ע"י ישראל ולית בה משום חלול שבת כגון הני דשיסה בו את הכלב או את הנחש או השיך בו הנחש וכיוצא באלו דלא עביד הריג' בידים אלא דרך גרמא. וכיון שכן נמצא דהרודף לעולם ניתן להצילו בנפשו ואפי' בשבת וע"י ישראל שיהרגנו בשבת בהני מיני מיתות הנז' וכיוצא בהם דליכא בהו חלול שבת. ולכן שפיר מיקרי מחוייב מיתה הרודף גם בשבת ואין אדם מת ומשלם. ועוד דגם במיתה שיש בה חלול שבת משכחת לה שניתן להצילו בנפשו אפילו בשבת וכגון ע"י שנים מישראל שיהרגוהו באופן שזה יכול וזה יכול והרגוהו בשניהם דפטורים כדקי"ל כל שזה יכול וזה יכול ועשאוהו שניהם שניהם פטורין. וכיון דמשכח' בה שיהרגוהו ישראלים בדרך זה אפי' בשבת שפיר מחויי' מיתה חשיב הרודף גם בשבת

והנה כל הני מילי דאמרן לדחות ראייתו של הר' שעה"מ ז"ל לא נצרכה אלא לדידיה דפשיטא ליה דכי נאמר דבשבת אסור לחלל שבת כדי להצילו בנפשו לא חשיב האי רודף דרודף בשבת אחר אחותו לבא עליה מחוייב מיתה למימר ביה אין אדם מת ומשלם כיון דאסור לחלל שבת ולהורגו ולאו מחויי' מיתה הוה ומשום דהכי פשיט' ליה להר' ז"ל הוה בעי לאתויי ראיה מהא דפרכינן התם מהכא על אחותו דיש לה קנס.