גזע ישי קס

ז"ל הכי ס"ל כהאי סברא דהרדב"ז ז"ל דדיחוי האיסורין לא על החולה הוא מוטל אלא על הישראל העומד עליו ולהחולה הוא דא"א לו עמוד וחטוא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך הישראל העומד עליך באיסורא רבה ולכן לא מייתו כלל להך סוגיא דיומא כי לפי זה ליכא לאתויי מינה מידי כאמור ומדובר. ועיין להרב מהר"א זאבי ז"ל בס' אורים גדולים דף ל"ד שהקשה על הרדב"ז ז"ל שכתב הטעם משום דא"א לו לאדם החולה חטוא וכו' ממ"ש התוס' לחלק בין היכא דפשע להיכא דלא פשע י"עש. ולדידי לאו קושיא היא דס"ל להרדב"ז ז"ל דאע"ג דכדי לתרוצי למאי דקשיא להו להתוס' כתבו לחלק בין פשע ללא פשע מ"מ לענין דינא גם התוס' ז"ל יודו דאין לסמוך על האי תירוצא דפשע כיון דאין לנו הוכחה גמורה מן הש"ס למימר ליה לחלוק זה דלמאי דקשיא להו יש לתרץ כהני תירוצי אחריני דתירצו ואפש' דהכי הוה עיקר לדינא כהני תירוצי ולא כהאי תירוצ' דפשע וכיון דאיכא ספיקא דשמא בכל ענין א"א לו לאדם עמוד וחטוא כדי שי"ח ואפי' בדלא פשע לכן לענין דינא לית לן למעבד עובדא ולמימר ליה להחולה שאין עליו מוטל דיחוי האיסורין עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך הישר' העומד עליו וכדרך שכתבנו לעיל בישוב דברי הרשב"ץ ז"ל במאי דמותיב על הר"ן ז"ל אלא שעל הרשב"ץ קשיא מהך סוגיא דיומא כי לפי דרכו וסברתו יש להוכיח מהך סוגיא דיומא כהך חילוקא דחלקו התוס' בין פשע ללא פשע וכדהוינן עליה לעיל. אך לפי דרכו של הרדב"ז ז"ל ליכא לאוכחי מידי מהך סוגיא דיומא ואתי שפיר מאי דלא ס"ל למסמך לענין דינא על האי תירוצא דתירצו התוס' וחלקו בין פשע ללא פשע כיון דליכא שום הוכחה מהש"ס למנקט ליה להאי חלוק' דפשע לעקר לדינא. גם מאי דהקשה עוד שם הרב הנז' ע"ד הרדב"ז דאמר דלא על החולה הוא מוטל דיחוי האיסורין אלא על כל ישראל העומדים עליו ולכן אין לנו להאכילו שום איסור. ממאי דמשני הש"ס שם כיומא הב"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן דאם נאכילהו טבל הוא איסור דרבנן ואם נתקן אותו איכא איסורא דרבנן ואשמועינן רבא דיותר טוב שנדחה אנחנו שבות דהפרשת תרומות ולא נאכילהו טבל דרבנן דילמא אתו למשרי בה"ג טבל דאוריית' ע"כ. ומעתה לדברי הרב ז"ל מה לנו לטעם הגזרה והלא לדידיה מן הדין הוא זה דדיחוי האיסור עלינו הוא ולית לן להאכיל לחולה דבר איסור כלל א"ד זל יע"ש. הא נמי לא קשיא כלל דטבל דרבנן כגון ירק הותר אצל חולה כי אעיקרא כי הצריכו לעשר גבי חולה לא הצריכו לעשר והיינו דקאמ' התם רבי גוזזין לו את הפרישין וא"צ לעשר הרי דקאמ' א"צ לעשר ולא קאמ' אינו מעשר ולכן גבי טבל דגן דעציץ שאינו נקוב אי לאו האי טעמ' דגזירה דטבל דאורייתא שפיר הוה מאכילין אותו טבל כיון דלא הוה אלא טבל מדרבנן וכל לגבי חולה לא אסרוהו רבנן וכ"כ הרב קול אליהו ז"ל ח"א ססי' י"ז ליישב מאי דהקשה הרשב"ץ ז"ל ח"ג ססי' ל"ז על הר"ן זל שדבריו נשברים מן הש"ס יע"ש. והוא נכון והכי נמי ס"ל להרדב"ז ז"ל ועיין עוד להרב מהר"י ברבי ז"ל בס' דרך המלך דף י"ט ע"ד. באופן דלא קשיא כלל מאי דהקשה הרב מהר"א זאבי ז"ל על דברי הרדב"ז ז"ל. ואיכא נמי לפום ריהטא ראיה מדברי התוס' ז"ל דס"ל כהאי סברא דהרדב"ז ז"ל וכדכתיבנא אמנם דברי הרשב"ץ ז"ל במאי דאותיב להר"ן ז"ל מהאי דאמרי' בפ"ד דשבת וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך תמוהים טובא לפענ"ד כי לפי דרכו קשיא הך סוגי' דיומא דפרכי' בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא כאמור ומדובר לעיל

והנה הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תרפ"ט והביאה מרן ז"ל בב"י א"ח סי' שכ"ח מבואר יוצא דלא ס"ל כהאי סברא דהרדב"ז ז"ל אלא דעתו ז"ל בהאי דדיחוי האיסורין בחולה כהר"ן והרשב"ץ ז"ל שכתב עלה דהך דשוחטין לחולה בשבת דאם יש שם נבילה נראה לו שהכל תלוי במחלוקת אם נאמ' דשבת דחויה או הותרה אצל חולה דאם הותר' שוחטין לו שלא אסר' תורה מלאכת שבת אצל החולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד הותרה בצבור שאם נטמא הכוס אפי' יש שם כוס אחר נותן לטהור אפי' מן הכוס שנטמא אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנביל' שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחויה היא ולא הותרה א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב דלמ"ד שבת דחויה היא מאכילין אותו נבילה ואין שוחטין לו דבמקום שיש לו בשר לאכול אין לנו לעבור ולדחות את השבת. אשר מדבריו אלו מפורש יוצא דלא ס"ל כהאי סברא דהרדב"ז ז"ל דדיחוי האיסור לא על החולה הוא מוטל אלא על הישראל העומד עליו ואין לנו להאכילו להחולה איסור כדי להקל מעלינו האיסור דאי הוה ס"ל כהאי סברא דהרדב"ז לא מצי למימר דמאכילין לו בשר נבילה ואין שוחטין לו דהא איהו לא ס"ל להאי חילוקא דחלקו התוס' גבי הא דא"א לו לאדם עמור וחטוא