גזע ישי קנג

האמנם אי איכא לאקשויי על האי תירוצא דהרא"ם ז"ל לפענ"ד הוא דאיך אפ לומר דלענין להציל את חבירו מן העבירה דהוה עובר בקום עשה א"א לו לאדם חטוא בשבו' דרבנן בקום עשה ולענין שיקיים חבירו מצוה דאי לא מקיימה היא בשב ואל תעשה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בקום עשה בשבות דרבנן בשביל שיזכה חבירך בקיום מצוה והלא חכמים זל העמידו דבריהם אפילו גבי קיום מצוה דאורייתא שלא לעבור על דבריהם בקום עשה בשביל קיום מ"ע דאורייתא ואמרו דמוטב לבטל מ"ע דאוריית' דהוה שב ואל תעשה ולא יבטל איסור דרבנן בקום עשה וכדאמרי' בכמה דוכתי וא"כ כ"ש שאין לומ' לאדם עמוד וחטוא באיסור דרבנן בקום עשה כדי שיזכה חבירך בקיום מ"ע דאדרבה מוטב שיהא חבירו בשב ואל תעשה דקיום מצוה ואל יעבור זה על איסור דרבנן בקום עשה ועיין להרא"ם ז"ל שם בה' שופר דהקשה על מאי דאמרו טעמא דבטול מצות תקיעת שופר בר"ה שחל להיות בשבת משו' גזירה דרבה דבלא גזירת דרבה נמי לא היה לנו לתקוע דאין לומ' יבא עשה של תורה וידחה שבות דדבריהם אלא היכא דמבטלי תורה בידים אבל היכא דיושב ודבר תורה נעקר מאליו יש להם כח לחכמי' לבטל דברי תורה מפני שבות דדבריהם דשב ואל תעשה שאני כדאיתא פ' מי שמתו יע"ש מ"ש ליישב לזה ומ"מ לענין לומר לחבירו לחטוא בקום עש בשבות דדבריהם כדי שיזכה חבירו בקיום מצוה גם לפי מה שתירץ שם הרא"ם ז"ל לחלק בהא דאמרו שב ואל תעשה שאני נראה דלא נתן ליאמר כי הא ודאי דכל דהוא בשביל שיזכה חבירו אין לו לעבור בשבות דרבנן בקום עשה אף דיהיה בעידנא דהוא עובר על השבות מקיים חבירו המצוה כי מוטב שיבטל חבירו המצוה דרמיא עליה בשב וא"ת ולא יעבור זה על שבות דרבנן בקום עשה. ומה יתן ומה יוסיף זה שבמה שחבירו זוכה בקיום המצוה גם הוא זוכה בה לעבור מפני כן על שבות דדבריהם בקום עשה ואי איכא מקום לומר לחבירו עמור וחטוא אפי' בשבות דרבנן בשביל שיזכה חבירו הוא כשחבירו בא לעבור עבירה דאורייתא בקום עשה דמאחר שזה יבא לעבור ע"ד תורה בקום עשה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשבות דרבנן בקום עשה כדי שיזכה חבירך ולא יעבור ע"ד תור' בקום עשה אמנם לומר לזה עמוד וחטוא בשבות דרבנן בקום עשה בשביל שיזכה חבירך בקיום מצות עשה לא מסתבר כלל כאמור. וכזה ראיתי להר' משפטי שמואל ז"ל סי' ק"ך דקנ"ג ע"ב שכת' דזה לא מצינו שחיי' אדם לחטוא לזכות לחבירו במצו' רק שחייב לחטוא להצילו מהעון דחשיב קום עשה אבל לזכותו במצוה ע"י חטא לא עבדינן דחשיב שב וא"ת דבהנהו דעירובין ודתמיד נשחט בכולן מצילין אותו מהעון חשבינן להו ולהכי שרו אבל לזכותם במצוה ע"י חטא של זה זה לא מצינו כלל ותעיין בדקדוק הדברים כי החלוק ישר הוא ולהכי קאמרו התוספות בפ"ק דשבת כשהקשו על ההיא דחציו עבד וכו' ותירצו דשאני פ"ו דמצוה רבה וחשיב כמצוה דרבים דאלמא דדוקא התם דהוה מצוה רבה התירו עון מפני מצוה דגדול זכות הרבים. וראיה לדבר דהרי התם בברכות דמייתי עובדא דר"א דשחרר עבדו כדי שימנה במנין עשרה ועבר על עשה דאורייתא לא היה אלא בעד התפלה דהיא דרבנן כו' ואפ"ה משום מצוה דרבים דעדיפא דחינן איסורא דאוריי' מקמיה ולהכי דחקי התוס' להחשיבה מצוה דרבים משום דדחיקא להו מלתא דמפני לזכות לזה במצוה נגרום עון לזה דגדול עונש העושה עבירה ממי שעומד ואינו עושה מצוה וזה ברור כו' א"ד ז"ל יע"ש. והא ודאי דהכי מוכח ומסתבר דבשביל שיזכה חבירו בקיום מצוה אין לו לזה לעבור ולחטוא אפי' בשבות דרבנן בקום עשה ואיך כתב הרא"ם ז"ל בתירוצו לקושייתו לחלק כל בתר איפכא דלהציל לחבירו מן העבירה א"א לו לאדם עמוד וחטוא פו' וכדי שיזכה חבירו בקיום מצוה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא מפני שכיון שחבירו זוכה בה גם הוא זוכה בה. הא אדרבה כיון שחבירו אי לא מקיים המצוה אינו אלא שב וא"ת טפי מפסיד בהחטא שיחטא בשבילו לעבור על שבות דרבנן בקום עשה וכדאמרי' בכמה דוכתי דחכמים העמידו דבריהם וככל האמור

ומאי דהוקשה לו להרא"ם ז"ל על מאי דהותר לגדול לתקוע לקטן שהגיע לחנוך מטעמא דהוא חייב לחנכו במצוה אינו נקרא חוטא באותה תקיעה שתקע בשבילו שהוא עצמו זוכה באותה תקיעה שמקיים בה מצות חנוך. מהא דפ"ק דשבת דלא התירו לו לרדות אע"פ שהוא עצמו זוכה בה כשמציל את חבירו מן העבירה שכל ישראל ערבים זה בזה. אשר מכח קושיא זו לחלק יצא להאי חלוקא דבין זכות להצלה מן העבירה. לפענ"ד בהורמנותי' דמר אמינא דאעיקרא קושיא ליתא דשאני זכות זה דזוכה בההיא דתקיעה להקטן דהוה כדי לקיים מצוה דרמיא עליה דידיה בריא בחיובא לחנכו במצות ולא בשביל שיזכה חבירו הקטן חשיב אלא בשביל שיקיים מצותו דרמו עליה רבנן וחייבוהו לחנך את הקטן במצות וכיון דחייבוהו