גזע ישי קנב

הוא לקושיית הרא"ם ז"ל כי הא ודאי דהרא"ם ז"ל עיני קדשו שפיר חזו להני מילי דהתוס' שם עלה דהך סוגיא דרדיית הפת בפ"ק דשבת גופא דכתבו שם לחלק להאי חלוקא דבין פשע ללא פשע ואפ"ה הוקש' לו להאי קושיא דיליה והיינו משום דאף לפום האי חילוקא דמשום דפשע דכתבו התוס' ז"ל קשיא להאי קושיא דמקשה הרב ז"ל והוא דהנה לפי האמור בטעמא דקטן שהגיע לחנוך דמתעסקין לתקוע לו אע"ג דעושה הגדול המתעסק לתקוע לו להקטן איסור שבות הוה משום דבמה שמזכה להקטן גם הוא זוכה בתקיעה זו דעביד מצות חנוך וכיון דגם הוא זוכה בה לאו חוטא בהאי תקיעה יתקרי. א"כ גם התם בפ"ק דשבת ברדיית הפת אף שזה שהדביק פשע אמאי לא התירו לו לחבירו לרדותה משום זכיית עצמו דאיהו גופיה זוכה כיון דישראל ערבים זה בזה ומצוה קעביד לנפשיה נמי כי רודהו קודם שתאפ' שמצילהו לחבירו מן העבירה כי גם הוא ערב בעד חבירו דישראל ערבים זב"ז ונמצא דכי מציל לחבירו מן העבירה מה שהציל. הציל לעצמו נמי והו"ל א"כ גם איהו זוכה בה ברדייה זו וכיון דגם איהו זוכה בה לאו חוטא הוא ברדייתו דומיא דמתעסק לתקוע לקטן שהגיע לחינוך דכל עיקר הטעם אינו אלא בעבור זכייתו לעצמו דחייב לחנכו ועביד מצוה דחנוך בתקיעה זו ולאו חוטא הוה וא"כ הגם שבשביל שיזכה חבירו. בלחוד וינצל מן העבירה דאפיית הפת ליכא להתיר לו לרדותה מפני שפשע מ"מ מפני זכיית עצמו דאיהו גופיה מצוה קעביד ברדייתו שמציל את חבירו מן העבירה דהוא ערב בעדו ולעצמו נמי. מציל מעביר' זו ברדייה זו דין הוא להתיר לו לרדות דגם איהו זוכה ולאו חוטא הוא ברדייה זו. ואם חבירו פשע ודין גרמה לו שלא יהא לו זכות זה. להנצל מן העבירה איהו לא פשע ואמאי לא יהא מותר לו לרדותה כדי שיזכה גם הוא ולפי מאי דמסיק הש"ס התם מוכח דדוקא המדביק עצמו הוא דהותר לו לרדותה אבל לחבירו לא הותר לו משום דא"א לו לאדם חטוא וכו' והוא קשה דכיון דגם איהו זוכה במה שמציל לחבירו מן העבירה דישראל ערבים זב"ז גם לחבירו יהא מותר לרדותה אף שהמדביק פשע כאמור זהו כוונת הרא"ם ז"ל בקושייתו והוא ברור. ואין מקום כלל למאי דתריץ יתיב הרב נחפה בכסף ז"ל במ"ש התו' י"ל לחלק בין פשע ללא פשע. כי גם לפי חלוק זה קשה לקושיא זו כאמור ומדובר

ומאי דקשיא ליה להר' נחפה בכסף על תירוצו של הרא"ם ז"ל תרתי חדא דהרי בש"ס אמרו א"א וכו' בשביל שיזכה חבירך הרי דקרו לחבירו זוכה והיכי קאמ' הרא"ם שאין אני קורא בו זוכה ועוד שהרי אמרו בש"ס דישב אדם ולא עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וכו'. לענ"ד אחר המחיל' רבה דאין לקושיותיו שתים אלה מקום כלל דבש"ס מאי דקרו ליה זוכה כדקאמ' בשביל שיזכה חבירך היינו זכיה שהוא זוכה להנצל מעונש העבירה דלזה ודאי שגם להנצל מעשיית העבירה זוכה יתקרי אבל זוכה בשום עשיה וקיום מצוה אין אני קורא בו והרא"ם ז"ל לא אמר שאין אני קורא בו שהוא זוכה אלא הכי אמ' מר שאין אני קורא בו שהוא זוכה בשום מצוה כמו שבא בפירוש בדבריו ז"ל וא"כ מאי קשיא ליה להרב דבש"ס קרו ליה זוכה וה"ק הרא"ם שאין אני קורא בו זוכה אחר שהרא"ם לא אמר הכי שאין אני קורא בו זוכה אלא אמר בפירוש שאין אני קורא בו זוכה בשום מצוה. גם. מאי דקשיא ליה מהא דאיתא בש"ס והוא בקדושין ד"מ ע"ב ישב אדם ולא עשה. עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ואוקמוה כשבאת עבירה לידו ופירש והא דרדיית הפת הו"ל באת עבירה לידו ובא חבירו והצילו הימנה דהו"ל כזוכה במצוה ועושה אותה וא"כ גם חבירו נקרא זוכה בה. אחר המחילה רבה דאין כאן מקום קושיא כלל דממקום. שבא והוא ממאי דאוקמוה בבאה עבירה לידו ופי' מבואר ממילא דהכא שזה שבאה העבירה לידו. איהו לא פירש ואחר הוא שהצילו מן העבירה ליכא למחשב למה שחבירו מצילו כאילו הוא עשה מצוה ועיין שם בש"ס בקידושין וברש"י שם ד"ה התם שבא דבר עבירה לידו דמבואר דה"ט דישב ולא עבר עביר' דנוטל עליה שכר כעושה מצוה משום דמיירי שבא לידו וכפה את יצרו ולא עבר ואין מצוה יתירה מזו יע"ש. וא"כ הכא דזה הדביק פת בתנור והוא עצמו אינו רודהו אלא חבירו הוא דבא להצילו שלא יגמר העבירה ליכא להאי טעמא דבא לידו וכפה את יצרו כו היכי דתחשב לו מה שחבירו מצילו למעשה מצוה וזה פשוט מאוד ותם אנכי ולא אדע מאי מקשה ומאי האי דקא' דה"נ הא דרדיית הפת הו"ל באת עבירה לידו ובא חבירו והצילו הימנה דהו"ל כזוכה במצוה ועושה אותה וכו' דמה ענין בא עבירה לידו ופירש הוא עצמו הימנה דהוא מתגבר לכפות את יצרו וכופהו למדביק פת בתנור. בשבת ולאו איהו פריש אלא בא רעהו לרדותה סוף דבר לא ידענא מאי קאמ' מר בהא. באופן דאין כאן מקום כלל להני תרתי קושיי דמקשה הרב ז"ל על תירוצו של הרא"ם ז"ל.