גזע ישי קנ

מל עצמו בעודנו חי וכמ"ש הרב כ"מ ז"ל בפירושו הראשון שם וכן בא מפורש להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפ' ר"א דמילה וז"ל וכשיגדיל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוה נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד וכ"ז שלא ימול עצמו עובר על מ"ע עד שימול וכשימול ואפילו באחרית ימיו אז עשה המצוה וסר ממנו העון ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנז' בתורה כמי שלא ימול א"ד ז"ל יע"ש. הרי לך מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל אלו דכ"ז דהוא חי אינו בחיוב כרת כלל רק הוא עובר על מ"ע וחיוב כרת חל עליו לאחר שמת. גם הראב"ד ז"ל שם בה' מילה שהשיגו להרמב"ם ז"ל לא זכר כלל מהני מילי דר"א ואם איתא דכונת ר"א הוה כאמור הו"ל להשיגו גדולה השגה מדברי ר"א אלו

והנראה ברור בכונת דברי ר"א הוא דה"ק מילה דוחין עליה את השבת מפני מה כלומ' למה יחטאו גדולים בחלול שבת בשביל שיזכה הקטן במצות מילה מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן כלומ' דמשום דהיא מצוה חמורה ורבה היא שחייבין עליה כרת לאחר זמן דהיינו לאחר שיגדיל ובא לכלל חיוב אם לא ימול את עצמו וימות. בלתי קיום מצוה זו יתחייב כרת ולהכי כדי שיזכה זה וינצל מעונש בטול מצוה שבאבר אחד מכל אבריו נתן לאחרים לחלל שבת עליה כדי לתקן אבר אחד של קטן זה זהו טעמא דדוחין את השבת. על המילה. והשתא הרי הדברים ק"ו אם על אבר אחד ממנו דוחה את השבת כלו' אם בשביל מצות מילה דאינה אלא לתקן אבר א' ממנו בקיום מצוה זו וכדי להצילו שלא יבטלנה למצוה זו שבאבר אחד מאבריו לכשיגדיל מחללין עליה שבת כדי שיזכה לכשיגדיל וינצל מחיוב כרת לאחר שימות דין הוא שידחה השבת על כולו כלומ' כדי שיקיים כל המצות כולם שבתורה קלות וחמורות מ"ע ומצות ל"ת שהם כנגד כל אבריו שבאד' כי אם יחיה יקיים כל המצות ולכן מוטב לחטא בשבילו בחלול שבת אחת כדי לרפאותו ויחיה ויקיים כל המצות זהו כוונת ר"א בהאי ק"ו דידיה. ומצאתי ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לשבת לדקל"ב שכתב וז"ל ומה מילה שהיא א' מאבריו של אדם דוחה השבת וכו' איכא למידק מאי ק"ו דילמ' שאני מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות א"נ משום דאית בה כרת בגדול וכדפריך בריש פ"ק דיבמות תירצו בתוס' דהכא הכי פירושו ומה מילה שאינה אלא לקיום מצוה יחידית באבר א' מאבריו של אדם דוחה את השבת ק"ו לפקוח נפש שהוא לקיים כל המצות שישמור ויעשה כל המצות א"ד זל י"עש הנה שפי' הרשב"א זל ק"ו דר"א כדכתיבנא לפרש דבריו שבתוספתא. אלא דזהו שקשה על הרשב"א ז"ל דהקשה מאי ק"ו וכו' א"נ משום דאית בה כרת בגדול וכו' והא בתוספתא קא' ר"א מילה דוחין עליה שבת מפני מה מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן והרי דברים ק"ו אם על אבר אחד ממנו וכו' הנה דכל עיקר יסוד בנין הק"ו הלזה שדן ר"א הוה על מה שחייבין עליה כרת בגדול וא"כ הרי מפורש מדבריו שבאו בתוספתא שכוונתו בהק"ו הכי הוה כדכתיבנא. ומאי קשיא להו אעיקר' להתוס' והרשב"א על ר"א דמאי ק"ו הוא זה וכו' עד שהוצרכו לתרץ וכמ"ש הרשב"א זל תירצו בתוס' וכו' ואיך לא זכרו שרים דברי ר"א שבתוספתא והזכירה רש"י ז"ל ביומא בפירושו לדברי ר"א בק"ו דיליה. דבר הנלמד מהאי ק"ו דדן ר"א לפקוח נפש דדוחה שבת ממצות מילה דדוחין עליה שבת דטעמא דמילה דדוחין עליה שבת הוה מפני שהיא מצוה חמורה שחייבין עליה כרת לאחר זמן ולכן כדי שיזכה הקטן וימצא בקיום מצוה זו דמילה לכשיגדיל ולא יבא לבטלה ויתחייב עליה כרת לאחר מותו דוחין שבת בשבילו ומינה דן ר"א לפקוח נפש שאם ימות לא יבא לידי קיום שום מצוה ק"ו שדוחין שבת עליו להצילו מן המות כדי שיקיים כל המצות כולם לכשיגדיל ולפ"ז ממילא נלמד נמי מהאי ק"ו גופיה לחלל שבת בשביל הקטן כדי להצילו מהמרת הדת שיוכל לשמור כל המצות לכשיגדיל ולא יתחייב עונשין רבים לכשיגדיל ויוכל למלט נפשו ולחזור לדת ישראל ולא יחזור אלא ישאר בהמרתו דומה. מילה שאינה אלא כדי לתקן אבר אחד מאבריו של אדם כדי שלא יבטלנה למצוה זו לכשיגדיל ויתחייב כרת לאחר זמן מחללין עליה שבת ק"ו להמרת הדת שלכשיגדיל וישאר בהמרתו יבטל כל המצות כולם דיש לחלל שבת עליו כדי להצילו שלא ימיר וישמור ויעשה כל המצות כשיגדיל. והגם כי יד הדוחה נטויה לדחות כאשר עם לבבו מ"מ כל ישר הולך עיניו יחזו דקושטא קאי דיש ראיה מכל האמור דגם בשביל להציל את הקטן שלא ימיר אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בחלול שבת אחד כדי שיזכה. הקטן וישמור שבתות הרבה ויעשה כל המצות לכשיגדיל. ונ"ל עוד להביא ראיה דה"ט דחלל עליו שבת א' כדו שישמור שבתות הרבה אין עיקרו אלא בעבור שמירת המצות ולאו משום דאיכא נמי פקוח נפש והוא ממ"ש הרמב"ן בס' תורת האדם והביאו הר"ן ז"ל ביומא עלה דת"ר עוברה שהריחה וכו' וז"ל דמדקאמ' משום סכנת ולד משמע דאפי' דליכא