גזע ישי קמג

והו"ל למפסק כרבנן מכח האי כללא דיחיד ורבי' הלכה כרבים ולמפסק נמי מה"ט גם בשוחט דלא כר' משום דאתי כר"א ורבנן פליגי עליה וכמו שכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דר"א וכשמואל גבי שוחט מה"ט דר' אתיא כר"א ושמואל כרבנן כדאמרן ואמאי הסמ"ג ז"ל אזיל כל בתר איפכא ותו דבכוחל' נראה מדברי הסמ"ג ז"ל דפוסק כרבנן דאינו אלא שבות ודלא כר"א דמחיי' חטאת שכת' שם דכ"ב סע"ב כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת משום שהוא ככות' ע"כ י"עש ומדכת' לפיכך אסו' וכו' משום שהוא ככות' מוכח דליכא אלא איסורא דרבנן ולא חיו' חטאת והיינו כרבנן דר"א. וכן בהנוטל צפורניו פסק כרבנן דר"א שכת' שם די"ד ע"ב דהיא תולדה דרבנן יע"ש וכיון דכולהו הני מילי דנטיל' צפורניו וגודלת וכוחל' ופוקסת תנינהו ר"א דחיובי חטא' נינהו ורבנן פליגי עליה בכולהו במתני' ואמרי דאינן אלא שבות. וכן כמי ההיא דאשה לא תעביר סרק על פניה תניא בברייתא דר"א הוא דאמר הכי ומוכח דרבנן פליגי עליה דאינו אלא שבות. אמאי פסק בנטיל' צפרניו ובכוחלת כרבנן ובפוקסת לפי פי' הירושלמי דהוה משום צובעת וכן באשה לא תעביר סרק על פניה פסק כר"א ופסק נמי כר' דחיי' בשוחט אף משום ץ צובע דאתיא כר"א

ונלע"ד דהרמב"ם והסמ"ג ז"ל פליגי בהאי כללא דר' ושמואל דקי"ל הלכה כרב באיסורי אי איתיה להאי כללא גם כי אשכחן לתנאי דפליגי בהאי פלוגת' דאיפליגו בה רב ושמואל והני תנאי הוו יחיד ורבים כהאי פלוגתא דחכמים ור"א דאיפליגו הכא ואתיא דר' כהיחיד ודשמואל כהרבי' דגם בכה"ג הלכה כר' דגדול כח האי כללא דהלכת' בר' באיסורי למדחי לכללא דיחיד ורבים הל' כרבי' דתנאי. או לאידך גיסא דגדול כח כללא דיחיד ורבים דתנאי דדחי להאי כללא דהלכתא כר' באיסורי והלכה כרבים דתנאי וכשמואל דאתיא כהרבי' דתנאי אית לן למפסק. והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דהאי כללא דיחיד ורבים דר"א ורבנן דהלכה כרבנן עדיף מאידך כללא דר' ושמואל הלכה כר' באיסורי ודחי כללא דיחיד ורבים דתנאי להאי כללא דהלכה כר' באיסורי. ולהכי פסק ז"ל בהאי פלוגת' דר"א ורבנן כרבנן ופסק גם בשוחט דאינו חיי' משום צובע כשמואל לגבי רב משום דר' אתי כיחיד דהוא ר"א ושמואל כרבנן. אבל הסמ"ג ז"ל ס"ל איפכא ועושה עקר מהאי כללא דהלכתא כר' באיסורי דהוא עדיף מאידך כללא דר"א ורבנן הלכה כרבנן. ולכן משום מאי דר' ס"ל בשוחט דחיי' אף משום צובע דאתיא כר"א פסק כר' גבי שוחט מכללא דהלכתא כרב באיסורי ופסק נמי מכח סברת רב כר"א משום דאמר רב כוותיה. להכי בהני מילי דמחייב ר"א משום צובע כההיא דהעברת סרק על פניה וההיא דפוקסת לפי הירוש' דהוה טעמא משום צובע דאשכחן לרב דס"ל הכי כוותיה דר"א ומחיי' שוחט משום צובע מה"ט דניחא ליה בצביעה זו פסק הסמ"ג ז"ל כר"א. אמנם באינך מילי אוחרי דפליג ר"א ארבנן כנטילת צפרניו וכוחלת דלאו מטעמא דצובע הוה דגם כוחלת לאו משום צובע הוה לדעת הסמ"ג אלא משום כות' וכדאמר ר' אבין משום ריב"ח ודלא כדאמ' ר' אבוהו ולא אשכחן לרב להדיא דיסבור גם בהני כר"א דבחיו' משום צובע בלבד הוא דאשכחן לר' דאמר כר"א דמחיי' שוחט משום צובע. לכן פסק בהני כרבנן ככללן דיחיד ורבים הלכה כרבים כיון דלא אשכחן להדיא דיסבור רב גם בהני כר"א ודלא כרבנן. כנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בהאי פסקא דשוחט ופוקסת והעברת סרק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה

המורם מן האמו' דלענין הלכה בהאי פלוגת' דרב ושמואל בשוחט אם חייב משום צובע איפליגו בה הרמב"ם והסמ"ג ז"ל דלהרמב"ם לית הלכתא כר' ואין שוחט חיי' משום צובע אף דאיכא להאי טעמא דניחא ליה בצביעה זו. ולהסמ"ג הלכתא כר' וכן הוא דעת רא"מ ז"ל בספר יראים במלאכת הצובע שכת' וז"ל תולדה דאוריית' לצובע אמרי' בפ' כלל גדול שוחט משום מאי מחיי' משום צובע הילכך צריך אדם כו וכן הוא דעת הר' המאירי ז"ל דהלכתא כר' שכת' בפסקיו לשבת פ' כלל גדול וז"ל כבר ביארנו במשנ' שהשוחט אב מלאכ' ושחיובו משום נטילת נשמה וכו' ומ"מ אם כיוון בשחיטה בדי לצבוע את בית השחיטה שיהיו בני אדם רואים אדמימות הדם ובאים ולוקחים ממנו ה"ז חייב משום צובע א"ד ז"ל יע"ש. ונמצא אם כן דהאי ספיקא דילן בצביעת אוכל או משקה שהופסד צורתו וצובעו כדי להסיר מעליו רוע צורתו דניחא ליה בצביעתו והוא צריך לצביעה זו. אי אסיר לצובעו בשבת דבר תורה תליא בהאי פלוגתא דאיפליגו הפוסקים בענין שוחט בשבת כדי למכור. דלהני פוסקים דפסקי כר' דחייב אף משום צובע ה"נ בנ"ד הצובע מאכל זה עבר אדאורייתא וחיי' משום צובע. ולהני פוסקים דפסקו דלא כרב לא עבר אדאורייתא. אלא דמ"מ מדרבנן מיהא נר' דאסור כיון דניחא ליה בצביעתו דומיא דהעברת סרק דאפילו לרבנן יש בו משום שבות ועוד דהא מתקן מיהא להאי אוכלא או המשקה דמתחלה היה נמנע