גזע ישי קמב

דאינו מחייב שוחט משום צובע אתיא כרבנן והנה הרמב"ם זל פסק בגודלת ופוקסת וכוחלת והעברת שרק על פניה כרבנן דאינן אלא שבות כמפורש בדבריו פכ"ב מה' שבת דין כ"ג ודין כ"ו ופכ"ג דין י"ב יע"ש. אלא שכתב דכוחלת אסיר משום דהוה ככותב וקשה דבש"ס מסקינן דהוה משום צובעת וכאשר עמד עליו וכן על הרע"ב ז"ל בזה הרב תוי"ט ז"ל וכתוב אצלי ליישב דבריהם במקום אחר הנה דההיא דהעברת סרק נמי פסק כחכמים והיינו משום דרבים נינהו. ובכן הנה ממיל' רויחא לן למה פסק התם גבי שוחט כשמואל ולא כרב משום דרב אתיא כר"א ושמואל כחכמים והלכה כחכמים דרבים נינהו

האמנם הסמ"ג ז"ל בלאוין ס"ה במלאכת הצובע נראה דפוסק בשוחט כרב וכן בההיא דפוקסת והעברת סרק פוסק כר"א שכ' וז"ל הצובע מסקינן בפרק כלל גדול לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחט' מחדש ויקחו ממנה וגרסי' התוספתא מנין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסי'. בירוש' מה צביעה היתה. במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע וגרסי' בירושלמי הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפנים וכשנוטלתו מאדים וגרסי' נמי בפ' המצניע אשה. לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה עכ"ד זל יע"ש. הנה דמייתי ברישא דמילתא להאי סברא דרב וכתב דמסקי' בפ' כלל גדול לרב וכו' כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע ואחר סמוך להאי מילתא דרב הביא נמי הא דגרסי' בתוספתא מנין למאדים שחייב וכן מאי דגרסי' בירוש' מה צביעת היתה במשכן וכו' וכן מאי דגרסי' בפ' המצניע בש"ס דילן אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת וסיים על כולם כאחד דבכל אלה לא מצינו. חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה וכוונתו מבוארת דבכל אלה שהזכיר דהן שוחט דמסקי' פ' כלל גדול דחייס. אף משום צובע לרב כיון דאינו דרך צביעה דאין צביעה באוכלין וכן מאדים ע"י שמשרביט בשרביט בעורות אלים והדם נצרר. ונצבע נמי אין דרך צביעה. בכך וכן הפוקסת דקא' בירושלמי דחייבת משום צובע וכן אשה המעברת סרק על פניה דאין דרך צביעה בבשר גוף אדם לא מצינו בכל אלה. חיוב צביעה אלא כשאדם רוצה. באותה צביעה דכיון דנימא ליה בצביעת זו דרך צביעה חשיבה לגביה וחייב עליה משום צובע וכדאמר רב גבי שוחט דחייב אף משום צובע מילתא בטעמא דניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מינה באשר כתב דבריו בתחלה והכי הוה טעמייהו דמאדים ופוקסת ואשה המעברת סרק על פניה דכל הני אין חיובן משום צובע אלא משום דניחא להו בצביעה זו. והנה אתה למד למוד מפורש מהני מילי דרבינו הסמ"ג ז"ל דהאי סברא דרב דמחייב שוחט אף משום צובע מטעמא דניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא וכו' אתיא כר"א דס"ל הכי כוותיה וכטעמיה בהפוקסת לפי דברי הירושלמי דפוקסת משום צובעת. וכן באשה המעברת סרק על פניה דאיתא בש"ס דילן דמחייבה ר"א משום צובעת והיינו מה"ט דניחא להו להני נשי בצביעות אלו כי היכי דליתחזו נאות ויפות מראה בעיני רואיהן דהא תרוייהו דהיינו שוחט דמחייב רב משום צובע וכן פוקסת ואשה המעברת סרק על פניה דמחייבן ר"א משום צובע מחד טעמא הוה משום דניחא להו בצביעה זו וכמו שסיים הסמ"ג ז"ל על כולם בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה.. וא"כ לרבנן דפליגי עליה דר"א בהא דהפוקסת וכן באשה המעברת סרק על פניה וסברי דאינן אסורות אלא משום שבות. גם בשוחט כדי למכור לא מחייבו ליה רבנן משום צובע אע"ג דניחא ליה בצביעה זו ואין שוחט חייב לרבנן דר"א אלא משום נטילת נשמה כשמואל דס"ל גבר שוחט וכדכתיבנא לעיל בטעמא דהרמב"ם ז"ל דפסק גבי שוחט דלא כרב משום דרב אתיא כר"א דהעברת סרק ושמואל אתיא כרבנן דפליגי עליה דר"א והלכתא כרבנן דרבים נינהו וכמו שכן פסק גם כן בגודלת ובפוקסת ובאשה המעברת סרק על פניה כרבנן דאינו אלא שבות. אבל הסמ"ג ז"ל נראה דפוסק כר"א דחייבות חטאת דהא מייתי הכא להני דפוקסת והעברת סרק וכתב דחייבות משום צובע והיינו דחייבות חטאת וכמו שסיים דבכל אלא לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ בצביעה זו והיינו כר"א וכ"כ הרב ב"י ז"ל סי' ש"ג דמדברי הסמ"ג:

נראה דפוסק כר"א דחייבת חטאת שכ' בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה א"ד הרב"י ז"ל יע"ש. ולכן פסק גם בשוחט דחייב אף משום צובע כרב משום דאתיא כר"א וכאמור

איברא דאיכא כא לאקשויי על הסמ"ג ז"ל דכיון דרבנן פליגי אר"א וסברי דאין חיוב חטאת בפוקסת ובמעברת סרק על פניה איך שבק לרבנן דרבים נינהו ופסק כר"א דיחידאה הוא