גזע ישי קמ

אדם אינו חייב עליו משום צובע ואפשר דה"ט דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משו' צובע ואפי' לרב י"ל משום שאסור באכילה שייך ביה צביעה אבל דבר הראוי למאכל אדם לא שייך ביה צביעה כלל לרב תדע שהרי מותר למזוג יין אדום בשבת ולא חיישי' שהמים נצבעים ונעשים אדומים אלא ע"כ לא שייך צביעה בדבר מאכל ומשקה אף שאין ספק שאם יצבע במי כרכום איזה בגד שהוא חייב משום צובע א"ד ז"ל יע"ש. והנה מאי דכתב דמשום דאין צביעה באוכלין כדמוכח מדברי הרמב"ם במאי דכתב גבי עין הצבע היינו טעמא דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע אין דבריו אלו אלא דברי תימא דהא ממאי דקאמ' רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא כי היכי דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא ליה דליתווס בית השחיטה בדמא וכו' מבואר יוצא דגם לרב בעלמא אין צביעה באוכלין דמשו"ה הוא דחש רב דלא ליחכו עליה דרי בתראי צובע במאי ניחא ליה והיינו מה"ט דאין דרך צביעה באוכלין ואמר רב דגבי שוחט יש צביעה בשגם הוא בשר אוכל נפש משום דניחא ליה כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו ליזבנו מינה וכדכתיבנא לעיל. וא"כ אף דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין צביעה באוכלין כדדייק לה מר הרז"ל ממאי דכ' גבי עין הצבע דנקט איסטיס לתוך מי הכרכום. גבי שוחט הו"ל לפסוק כר' משום רב אע"ג דגם איהו ס"ל בעלמא דאין צביעה באוכלין ודינא הכי הוה דדוקא איסטיס לתוך מי הכרכום הוא דחייב משום תולדת צובע אבל בנתינת הכרכום לתוך המים לבד ליכא משום צובע מטעמ' דאין צביעה באוכלין. גבי שוחט שאני משו' דניח' ליה בצביעה זו כי היכי דליחזוהו אינשי כו' ולהכי יש בו משום צובע הגם שהוא באוכלין. והיותר תימא על מ"ש עוד הגאון ז"ל ואפילו לרב י"ל משו' שאסור באכילה שייך ביה צביעה וכו' ודבריו נפלאו ממני דאיך אפשר למימר הכי בטעמא דרב. דאם כן דמשום דאסור באכילה שייך ביה צביעה. אמאי. חש רב לדרי בתראי דלא ליתו וליחכו עליה ואמר ביה טעמא דניחא ליה דליתווס כו' הא כיון דבדבר דאסור באכילה שייך ביה צביעה כי לא ניחא ליה נמי מאי הוי הא איכא ר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חיי' עליה ומאן דאמר כר' יהודה ליחכו עליה דרי בתראי ועוד דהרי רב הכי ס"ל כדי דמשאצ"ל חיי' עליה וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"א דה' שבת כאמור לעיל. וא"כ אמאי חש רב לדרי בתראי דליחכו עליה צובע במאי ניחא ליה אלא מדחש להכי ואמר טעמא דניחא ליה דליתווס כו' מבואר להדיא דגם בבשר דאסיר באכילה אין בו משום צובע מטעמא דאין דרך צביעה באוכלין וליכא לחלק בין אוכל דאסיר באכילה לאוכלין דשרי באכיל' בזה כיון דאין דרך צביעה באוכלין דאסירי באכילה כמו באוכלין דשרו באכילה ולהכי שפיר חש לדרי בתראי דיאמרו צובע במאי ניחא ליה ואמר דניחא ליה דליתווס וכו'. סוף דבר שדברי הגאון חכם צבי ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מאי אמר מר בכל הני מילי באופן דאכתי התמיה קיימת על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק בשוחט דלא כרב

ואשר אני אחזה לי בטעמיה דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט דחייב אף משום צובע משום הא דתנן התם בפ' המצניע דצ"ד ע"ב הנוטל צפרניו זו בזו וכו' וכן הגודלת וכן הפוקסת ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרי' עלה בגמ' גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא אמר רבי אבין אמר ריב"ח גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה אמרו רבנן קמיה דר' אבוה וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכי דרך טויה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דרי"בח כוחלת משום צובעת גודלת ופוקסת משום בונה וכי דרך בונה בכך אין כדרריש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם וכו' תניא ר"ש בן אלעזר אומר גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת וכן היה רשב"א אומר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת ע"כ. והנה ממאי דאמרי רבנן קמיה דר' אבהו וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכו' ואמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ח כוחלת משום צובעת וכו' מבואר דכוחלת דהוה משום צובעת דמחייב ר"א לפי שדרך צביעה בכך. והשתא איכא לאקשויי כיון דהכי הוה דדרך צביעה בכך מאי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר"א ואמרי דכוחלת וגודלת ופוקסת אינן אלא משום שבות הא כיון דדרך צביעה בכך שפיר קאמ' ר"א דחייב חטאת ומ"ט דרבנן דפטרי. ובשלמא גודלת ופוקסת י"ל דס"ל לרבנן דאין דרך בנין בכך דלית להו להאי דרשא דדריש ר"ש ן' מנסיא ויבן את הסלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה וכו' אבל כוחלת דהוה משום צובעת ודרך צביעה בכך כמבואר יוצא מהא דהשיב ר' אבהו לרבנן דאמרו קמיה וכי דרך כתיבה בכך וכו' דכוחלת משום צובעת קשה דמ"ט דרבנן דפליגי אר"א ופטרי כיון דדרך צביעה בכך. ונראה ברור בישובא דהאי מילתא דר"א וחכמים בהא פליגי כי הנה ודאי דאין דרך בנין בשער