גזע ישי קלט

במאי ניחא ליה לאיניש בצביעת בשר בדם כדי שתחשב צביעתו מלאכה הא אין דרך בני אדם לצבוע אוכלין ולזה אמר בה רב טעמ' רבה דאע"ג דאין דרך צביעה באוכלין הכא גבי שוחט יש צביעה משום דניחא ליה לאיניש בצביעה זו בשגם הוא בשר ודם כי היכי דליחזוהו אינשי וליתי וליזבנו מיניה וכיון דיש לאדם צורך לצביעה זו דבשר בית השחיטה בדם שחיטה כי היכי דליחזוהו כו' מלאכה גמורה דצובע חשיבה ככל צובע בעלמ' דבר שאינו אוכל דחייב משום צובע משום דניחא להו לאינשי בצביעתו ואורחייהו דאינשי בהכי לצבוע כל דבר שאינו אוכל וה"נ בשוחט ניחא להו לאינשי בצביע' ההיא שנצבע הבשר בדם ומיכווני להכי כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מיניה ומלאכ' גמורה ד צובע איכא וחייב ועיין בתוס' דשבת דע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים. ושמואל דפליג עליה דרב ס"ל דכי היכא דבשאר כל אוכלין אין בהן משום מלאכה דצובע משום דאין צביע' באוכלין ה"נ הכא בשוחט הגם דניחא ליה בצביעה זו אינו חייב משום צובע דלא ס"ל לחלק בין צביעה זו לצביעת שאר אוכלין משום ה"ט דאמר רב אלא כיון שהוא בשר אוכל אין צביעה באוכלין זה נראה ברור בכונת האי פלוגתא דרב ושמואל

דבר הנלמד מהא פלוגת' דאיפליגו רב ושמואל בשוחט אם חייב משום צובע דלכ"ע אין צביעה באוכלין. ובשוחט ס"ל לרב דאף שהוא באוכלין כיון דאיכ' להאי טעמא דניחא ליה דליתווס בשר בדמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו וליזבנו מיניה חשיבה מלאכה גמורה דצביעה בשגם הוא בשר ודם וחייב משום צובע ושמואל ס"ל דאין זה בנותן טעם לחלק באוכלין לחייב משו' צובע בשוחט דאין צביעה באוכלין בכל גוונא ואף בדניחא ליה בצביע' זו כה"ג דשוחט ואין שוחט חייב אלא משום נטילת נשמה בלבד ולא אף משום צובע דאין צביע' באוכלין. ונראה לפום ריהטא דנידון דידן דצובע האוכל כדי לתקנו מפני שנשתנה ונפסד צורתו כל כך עד מפני רוע צורתו מימנעי אינשי מאכילתו כי נדמה בעיניהם כדבר הנמאס ונפשם קצה בו ולכן הוא צובעו לתקן מראיתו ויהיה חוזר ונראה ע"י צביעה זו בעיני אדם כי טוב הוא למאכל דמי לשוחט בשבת דלרב דמחייב שוחט אף משום צובע אע"ג דהוא צביע' באוכלין משום דניח' ליה בצביע' זו כי היכי דלחזוהו אינשי וכו' ה"נ בנדון דידן הא ניחא ליה בצביעה זו וצריך הוא אליה כדי לתקן האוכל ולהסיר מעליו רוע מראיתו וחייב משום צובע לרב. ולשמואל דפליג בשוחט על רב ולא שמיע ליה לחלק בין האוכלין ולחייב שוחט אף משום צובע מה"ט דניחא ליה בצביעה זו ה"נ בנדון דידן אע"ג דניחא ליה בצביעה זו והוא צריך אליה כדי לתקן האוכל דהוא מאיס בעיני האדם מפני רוע מראיתו אפ"ה ליכא בצביעתו משו' צובע דאין צביעה באוכלין וכיון דק"ל דרב ושמואל הלכה כרב. באיסורי נר' דהכא נמי הלכה כרב וחייב שוחט אף משום צובע מה"ט דאמר רב דניחא ליה בצביעה זו וה"נ בנ"ד הצובע אוכל זה או משקה זה דניחא ליה בצביעתו חייב משום צובע

האמנם מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פי"א מה' שבת דלא חייב לשוחט בשבת אלא משום נטילת נשמה וכן לעיל שם בדיני מלאכת הצובע לא הזכיר חיוב השוחט משום צובע מוכח דהוא פוסק כשמואל דאין שוחט חייב משום צובע ודלא כרב. ויש לתמוה אמאי לא פסק כרב כדק"יל בכל מקום דהלכה כרב באיסורי. וכבר תמה עליו בזה הרב לח"מ ז"ל וכתב לתרץ דאפשר שהוא ז"ל סובר דטעמיה דרב קלישא דהוא עצמו אמר בגמ' מילתא דאמרי אימא בה מילתא וכו' ואעפ"י שנתן טעם מ"מ נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו א"ד ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה דאין זה מן הישוב כלל דאדרבה ממאי דנחית רב למימר טעמא למילתיה כדי לחזק ולקיים מאמרו לבלתי יודח בדרי בתראי ולא ליחכו עליה צובע במאי ניחא ליה וכו' כ"ש דיש לפסוק כוותיה וכטעמיה וכיון דרב ניחא ליה האי טעמא לית לן למימר מסברתנו דהאי טעמא קלישא הוא ולא למיפסק כוותיה. ועוד דמאחר דמשום דחש רב לדרי בתראי דלא ליחכו עליה הוא דנחית ואמ' להאי טעמא מוכח דטעמא רבה הוא ולא קלישא ודחיקא כי אי הוה טעם קלוש ודחוק לא ינצל בו מדרי בתראי דאכתי יאמרו דטעם קלוש ודחוק הוא אלא מוכח דטעמא רבה הוא. ומאי דהוצרך רב גופיה למימר לטעמא אינו אלא משום דאין צביעה באוכלין וחש רב דלא ידעי דרי בתראי לחלק בין צביעה זו דשוחט לצביעה דשאר אוכלין וכה יאמרו צובע במאי ניחא ליה כלומר דהא אין צביעה באוכלין להכי אמר רב טעמו ונימוקו עמו דגבי שוחט ניחא ליה בצביעה זו דניחא ליה דליתווס וכו' באופן דאין תירוצו של הרב לח"מ ז"ל מחוור כלל לפענ"ד

וראיתי להגאון חכם צבי ז"ל סי' צ"ב שכתב דממאי דכתב הרמב"ם ז"ל העושה עין הצבע ונקט שנתן איסטיס לתוך מי הכרכום ולא קאמר שאפי' בנתינת הכרכום לתוך המים לבד חייב ודאי דהוה כיון דכרכום במים חזי למאכל