גזע ישי קלו

יע"ש. הנה שכתב דאיסור מליחת החלבים הות משום דיראה כמעבד אלמא דאין איסור מליחתן אלא מדרבנן משום דנראה כמעבד וגם רש"י והר"ן והמאירי ז"ל הכי ס"ל ודלא כמ"ש הרב שעה"מ ז"ל. ועל חנם תמה מאוד על הרב מ"ל והר' אלפנדרי והשטה מהראשונים איך אשתמיט מינייהו האי סוגיא דפ"ק דביצה. דליכא מהסוגיא הנז' שום רמז של הכרח כלל דיהיה במליחת חלבים משום מעבד דבר תורה. אלא קושטא קאי דאין איסור מליחת חלבים רק מדרבנן לרבא דאמר דאין עבוד באוכלין וליכא מאן דאמר שגם לרבא איסור מליחתן דבר תורה. דגם הר"ן והר' המאירי ז"ל לא כיוונו לזה וככל האמור ומדובר כנלע"ד ותו לא מידי

ס"א אין עבוד באוכלין. היינו מדאוריתא אבל מדרבנן אסור מליחת אוכלין אוכלין כדאמרי' פ"ח שרצים דק"ח ואפילו ביו"ט אסור בפ"ק דביצה. כ"כ התוס' ז"ל שבת. דע"ה ע"ב ד"ה אין עבוד באוכלין וכ"כ המרדכי זל שם: ולדעת הרמב"ם ז"ל פכ"ב מה' שבת הלכה י' איסור מליחת אוכלין בשבת לאו משום מעבד מדרבנן אלא דהו"ל ככובש כבשים דמליח כרותח ורותח כמבושל ונראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל יע"ש. וצריך לדעת טעמו של הרמב"ם אמאי לא ניחא ליה לפרש הא דתנן בפ' ח' שרצים דק"ח אין עושין הילמי כו' אבל עושה את מי המלח כו' דהוה משום מעבד מדרבנן וכדפי' רש"י ז"ל שם דאיסורו מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים. ואמאי איהו ז"ל נייד מפי' זה ומפרש לה מטעם מבשל. וראיתי להר' תוי"ט ז"ל בפ"ח שרצים עלה דהך מתני' דאין עושין הילמי שכתב דיותר מסתבר פי' רש"י ז"ל דמשום מעבד אמר כן דהשתא ניחא דנקט גבי הצד אבל אי משום מבשל קשיא שה"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן וכו'. אלא טעמא דהרמב"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפי"א מהל' שבת כרבא בפ' כלל גדול דאמר אין עבוד באוכלין אבל רש"י והר"ב מפרשים אליביה דרבה בר ר"ה דסבר דמולח בשרא חייב משום מעבד וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דש"ס מהדר לפרושי להא דרבה בר ר"ה דלא קאמר אלא לאורחא כו' אבל בס' לחם חמודות בפ"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב"ם וכתבתי דאף הרא"ש סובר כמותו א"ד ז"ל יע"ש. והנה מאי דכתב דטעמא דהרמב"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק כרבא דאמר אין עבוד באוכלין נראה דאין זה מספיק דמאי דוחקיה להרמב"ם ז"ל דרבא דאמר אין עבוד באוכלין אפי מדרבנן קאמר עד שמפני כן לא מפרש בההיא דאין עושין הילמי משום מעב' כדפי' רש"י ז"ל. גם מ"ש דרש"י ז"ל מפרש אליבא דרבה בר ר"ה וטעמא רבה איכא משום דר' אשי מפרש דבריו. אחר המחיל' דאין טעם זה אפי' זוטא וכמו שכתבתי בזה לעיל סי סי' נ"ט אלא טעמא דרש"י ז"ל הוה משו' דאפי' רבא לא אמר אין עבוד באוכלין אלא לענין חיוב חטאת אבל לענין איסור משום מעבד מדרבנן גם לרבא יש עבוד באוכ' מדרבנן ועי בס' קול הרמז ז"ל ופשוט הוא

ואשר אני אחזה לי בטעמו של הרמב"ם ז"ל דלא מפרש כפי' רש"י ז"ל דאיסור מי. מלח משום מעבד הוה. משום דהנה אי אמרינן דאפי' לרבא יש עבוד באוכלין מדרבנן ע"כ דאין איסורו אלא משום גזרת מליחת עורות דשייך בו עבוד דבר תורה. וכיון שכן אין לאסור עשיית הילמי בשבת מטעם עבוד משום דעבוד בדבר דשייך בו עבוד וחייב המולחו בשבת דהיינו עורות אין דרך מליחתו במי מלח אלא דרך מליחתו לא הוי אלא במלח עצמו בלתי תערובת מים כלל כי אדרב' המולחו במים מלוחים כגון הילמי קרוב יותר לקלקל העור אלא תקון העור אינו אלא למולחו במלח בפני עצמו והנה כי כן לא שייך לגזור עשיית מי מלח אפי' מרובים דהיינו הילמי משום עבוד עורות כיון דאין מליחת עורות בדרך זה כלל. ועל כרחין דמאי דאסרו עשיית הילמי אינו אלא מפני דהו"ל ככובש כבשים דהכי ודאי הוה דרך כבישה לעשות מי מלח מרובים וליתנם על הדברים הנכבשים למען יכבשום המי מלח וכדתניא התם בפ"ח שרצים אין עושים מי מלח מרובים לתת לתוך הכבשין שבתוך גיסטרא יע"ש. וכבוש הרי הוא: כמבושל ולכן אסור משום גזירת מבשל בשבת כתולדת האור כיון שזה נמי כבשול דכבוש כמבושל ומינה נמי למליחת צנון דאסרו התם בש"ס דהוה מה"ט דנראה ככובש כבשים דומיא לעשיית הילמי דע"כ דאין איסורו אלא מהאי טעמא כדאמרן ולכן כתב הרמב"ם ז"ל טעמא דהילמי וכן דמליחת צנון משום דנר' ככובש כבשים דאסור משום גזירת מבשל כנלע"ד ברור בטעמו של שלהרמב"ם ז"ל ועיין לקמן במערכת אות הדלית סימן בענין דם האברים שלא פירש מה שכתבתי שם בס"ד. ודע דהסמ"ג ז"ל בה' שבת במלאכ' המעבד כת' טעם איסור מליחת אוכלין בשבת משום שלא לעשות כמעשה זול יע"ש.