גזע ישי קכא

ע"ב עלה דאמרי' התם ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה ואם אינה ספק בשערה מביאה לה בכלי ופרכינן מביאה בשערה תיפוק ליה משו' סחיט' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער וכתב שם הרשב"א ז"ל אין סחיטה בשער לא ידעתי לזה התירוץ א"כ מאי הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשיער דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד א"ד ז"ל יע"ש. וכוונתו מבואר' דלפי זה התירוץדאין סחיטה בשער אמאי קתני דלכתחלה מביאה ביד ולא בשערה אלא דאם אין ספק אז יביאה לה בשערה והא כיון דאין סחיטה בשיער נמצא דגם כי מביאה לה בשערה: ליכא אלא שבות דהוצאה דלאחר יד כמו במביאה ביד וא"כ גם לכתחילה אף דיש לה ספק במה שתביא לה ביד יכולה להביא לה בשערה כמו ביד ולא עוד. אלא דהכי עדיף טפי להביא בשערה ולא ביד דיותר. שנוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד זהו כונת קושיית הרשב"א ז"ל. והשתא איכא לאקשויי על הרשב"א ז"ל דהא אף דאין סחיטה בשער היינו לענין חיוב חטאת אבל איסור דרבנן מיהא איכא. ולכן שפיר קתני גם לפי תירוץ זה דאין סחיטה בשער דלכתחלה אם יש לה ספק במה שתביא לה ביד תביא לה ביד ולא בשערה משום דכי מביאה לה ביד. אינה עושה רק שבות אחד דהוצאה דלאחר יד. משא"כ כשמביאה לה בשערה דאיכא תרתי שבותין איסור שבו' דהוצאה כלאחר יד ועוד איסור סחיטה דשערה מדרבנן ומאי קא מותיב הרשב"א ז"ל. אלא ע"כ דפשיטא ליה להרשב"א דכי אמרי רבה ורב יוסף דאין סחיטה בשער היינו דשרי לכתחלה ואפי' שבות דרבנן ליכא. ולכן שפיר פריך הרשב"א ז"ל דלא ידע לפי זה התירוץ א"כ מאי הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשערה וכו'. אלא דאיכא לאקשויי על הרשב"א דמנ"ל להאי פשיטות' דכי אמרי דאין סחיטה בשער היינו דאפי' איסורא דרבנן ליכא עד דלא ידע לזה התירוץ מה הפרש יש בין מביאה לה ביד וכו' הא י"ל דמדרבנן יש סחיטה כשער וכמ"ש ה"ה ז"ל ואתי שפיר וכאמור. ועיין מר"ן ז"ל בכ"מ פ"ב דה' שבת הלכה י"א ובב"י א"ח ר"י סי' ש"ל ועמ"ש בי"ד סי' רצ"ט בב"י בשם הכלבו דאסר לאשה לטבול בשבת משו' איסו' סחיטת שערה ומ"ש מר"ן ז"ל על דברי הכל בו יע"ש: ועיין מג"א סי' שכו סק"ח

נ"ז אין עבוד באוכלין. כדאיתא כשבת דע"ה ע"ב אמר רבה בר ר"ה האי מאן דמלח בשרא חייב משו מעבד רבא אמ' אין עבוד באוכלין וקי"ל כרבא כמו שפ' הרמב"ם ז"ל פי"א מה שבת הל' ה'

ונסתפקתי בהני עורות שהן כבשר ונאכלין כגון עור שתחת האליה דכבשר הוא אפי' לר' יוחנן בחולין דק"כ ע"ב יע"ש. וכן עור העוף דכבשר הוא וכן עור הדגי' המולח עורו' אלו בשבת לאכיל' אם חייב משו' מעבד דבר תורה. מי אמרינן דכיון דהני עורות אוכלין נינהו כבשר דאכלינהו אינשי דינן כבשר ולית במליחתן משום מעבד דבר תורה מה"ט דאמר רבא דאין עבוד באוכלין דהא הני עורות נמי אוכלין נינהו. או דילמא עד כאן לא אמרי' דאין עבוד באוכלין אלא בבשר ממש וכיוצא בו דלאו בר עבוד נינהו לעולם כי לא חזו לשום. מלאכה ע"י העבוד אבל הני עורות דבני עבוד נינהו וע"י המליחה והעבוד מתתקנין להיותן ראוי למלאכה לעשותן עור קלף וכיוצא דהא אפי' עור העוף ראוי לעבוד לעשותו קלף לכתוב עליו תפילין כדאמר רב הונא בשבת דק"ח ע"א כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור וכן נמי עור הדג אי לאו משום דלא ידעי' אי פסיק זוהמיה כותבין ע"ג עורות תפילין כדאמרי' התם. וכיון דבני עבוד נינהו אע"ג דבני אכילה נמי נינהו אסיר לממלחינהו בשבת אפילו מליחה דלאכילה דבר תורה. והמולחן חייב משום מעבד כדין שאר עורות שאינן ראוין לאכילה

ונלע"ד לפום ריהטא דהמולחן להני עורות חיי' משום מעבד כדין מולח שאר עורות כיון דבני עבוד נינהו וחזו למלאכה ע"י העבוד. ואמינא לה בהכרח גמור מעיקרא דהאי פלוגתא דאיפליגו רבה בר ר"ה ורבא אם יש עבוד באוכלין כי הנה התם אמרי' דאפי' רבה בר ר"ה לא אמר דהאי מאן דמלח בשרא חיי' משום מעבד אלא דקא בעי ליה לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכלי עץ. והשתא צריכין אנו למודעי באיזו סברא פליגי רבה בר ר"ה ורבא דלרבא בר ר"ה יש עבוד באוכלין כי בעי ליה לאורחא ולרבא אפי' במליחה כי האי דקא בעי ליה לארחא דמשוי ליה לבשרא כעץ אין עיבוד באוכלין. דלכאורה נראה כסברת רבה בר ר"ה דהמלח מתקנו ומקש' להבשר כל כך והיה כעץ ומתקיים וחזי ליה לאורחא הרי עשה בו פעולת העבוד כי פעולה זו עושה המלח בעור דמקשהו ומקיימו וא"כ כו היכי דהמולח עוד חייב משום עבוד ה"נ יש לחיי' המולח בשר מליחה מרובה דמקשהו ומקיימו ומ"ט דרבא דפליג וסובר דאין עבוד באוכלין וכי משום שהוא אוכל לא יחשב עבדו עבוד הא גם במלאכת הבונה קי"ל דיש בנין באוכלין דהרי המגבן חייב משום. תולדת בונה והיינו