גזע ישי קיח

רבנן וגזרו שיהא בשב ואל תקרא גם כשהנר גבוה כדי שלא לחלק באיסורי דשבת דרבנן משא"כ בההיא גזירה דביעור חמץ דעיקר הגזירה הוה קום עשה ואית בה טירחא יתירה נמי דאטרחוהו רבנן לבדוק ולבער החמץ משום חשש שישכח ויבא לאכלו בהא ודאי לא אמרי' לא פלוג רבנן ואטרחוהו טירחא בכדי נמי אף היכא דליכא למיחש להאי חששא דשמא יבא לאוכלו אשר בעבורה גזרו רבנן להאי גזרה ואטרחוהו לבדוק ולבער דדי במאי דאטרחוהו היכא דאיכא להאי חששא דשמא יבא למיכליה. אבל להוסיף עוד טירחא בכדי אף היכא דליכא למיחש לשמא יבא לאוכלו משום לא פלוג לא אמרינן דאדרבה אמרי' טירחא בכדי לא אטרחוהו רבנן ולכן היינו דקאמר רבא התם גבי ככר בשמי קורה בבעייתו אם צריך סולם להורידו או לא מי אמרי' כולי האי לא אטרחוהו רבנן כלומר דהא ודאי דכיון דאינו מגיע אליו וגם לשמא יביא סולם ויעלה ויטלנו ויאכלנו ליכא למיחש דאדהכי והכי מדכר וכיון שכן לא אטרחוה רבנן גם בכה"ג להביא סולם ולהורידו ולבערו כיון דליכא למיחש לדילמא יבא לאוכלו דמשום לא פלוג לא אטרחוהו רבנן אלא דהכא איכא למיחש במקצת גם בכה"ג לשמא יבא למיכליה שהוא דדילמא נפיל החמץ למטה לארץ ויבא לאוכלו ואפ"ה איכא למימר דמשום האי חששה רחוקה דדילמא נפיל נמי לא אטרחוהו רבנן. או דילמא דכיון דאיכא למיחש מיהת להאי חששא דדילמא נפיל ואתי למיכליה הגם כי החשש דדילמא נפיל היא רחוקה אפ"ה כל דאיכא למיחש לדילמא אתי למיכליה אף שהמציאות יהא רחוק להיות כהאי דהככר בשמי קורה והחשש' דשמא יבא לאוכלו הוא אם יפול החמץ משם למטה לארץ אטרחוהו רבנן וגזרו שיביא סול' ויורידו ויבערו וזה פשוט וברור. ואין לנו צורך כלל למ"ש הרב ז"ל ליישב תמיהתו על רבא מדידיה אדידיה יה כי הוא צריך לאותו ישוב אבל אנן בדידן שום תיוהא לא חזינן על רבא כי דברי רבא נכונים בטעמם כדבר האמור ודברי הרב ז"ל דרמי ומקשה דברי רבא אהדדי אינו אלא מן המתמיהין בזה לענ"ד

נ"א אין קורין לאור הנר בשבת גזירה שמא יטה. בנר של שעוה כתב בהגהות שירי מספקא לי נר של שעוה שאין שייך בו הטייה אם יכול לקרות לאורה ע"כ. והביא דבריו מרן זל בב"י א"ח סי' ער"ה וכתב ע"ד ול"נ פשוט לאסור דהא שייך בו שימחוט ויחתוך ראש הפתילה יע"ש. מדברי שניהם אתה למד למוד מפורש דבנר של שעוה לא שייך כלל להאי גזירה דשמא יטה וכמ"ש בהגה' אשירי בפירוש דלא שייך בו הטייה וגם מרן הב"י ז"ל דנ"ל פשוט לאסור אמר בו טעמא דשייך בו שימחוט ויחתוך הפתילה. ותמהני טובא על הר"ב תוי"ט ז"ל בפ"א ממסכת תמיד מש' ג' שכתב טעמא למ"ש הרמב"ם ז"ל סוף ה' בית הבחירה. בהא דתנן התם ושתי אבוקות של אור בידם דבליל שבת אין בידם אור. וז"ל ועוד נ"ל דלישא אבוקה של אור בידו יש בו משום הטיית הנר שהוא מבעיר ממש כמ"ש הרב במשנ' ג' פ"ק דשבת דכך לי מטה השעוה או הזפת או חלב שבאבוקה כמו מטה השמן שבנר ולפי שהוא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ג"כ א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא איך לא זכר שר דברי הגהות אשירי ומ"ש מרן הב"י ז"ל ע"ד כי שניהם אמרו דבר אחד דהטייה לא שייך כלל בנר של שעוה ועיין להרב בתי כהונה ח"א בקונ' בית דין סי' י"ח דע"ו סע"ג וריש ע"ד מ"ש ע"ד התוי"ט ז"ל הנז'.. אלא שגם עליו אני תמה שלא זכר דברי הגה' אשירי והרב"י ז"ל הנז'. גם מ"ש שם הרב בתי כהונה ז"ל בפירוש כונת דברי התוי"ט ז"ל והפי' הראשון שכל עיקרו לומר שאין חילוק בין שמן לשעוה ושפיר שייך באבוקה גזירה שמא יטה וכו' והשתא איכא תרתי לריעותא איסור טלטול שהוא איסור בפני עצמו ואיסור שמא יטה ואע"ג דתרוייהו דרבנן כל כה"ג דאיכא תרתי לא אמרי' אין שבות במקדש כ"ד ז"ל יע"ש. אחר המחילה רבה דמעולם לא כיון התוי"ט ז"ל דמשום דאיכא תרתי שבותין לא אמרי' אין שבות במקדש אלא כונתו הנה היא מבוארת ביאור רחב רחב במ"ש ולפי שהוא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ג"כ כלומר דהכא כיון שקרוב הוא לשיטה הוא שבות גדולה דקרוב לבא לידי איסור הבערה דבר תורה שכל שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה גם במקדש גזרו וזה פשוט וברור בכונת התו"יט ודלא כמ"ש הרב ז"ל לא בפירושו הראשון אף לא כפירושו השני שכתב שם יע"ש. כי כונתו מבוארת באר היטב כדכתיבנא

נ"ב אין עימור אלא בגידולי קרקע. כדאיתא בשבת דע"ג ע"ב אמר רבה האי מאן דכניף מילחא ממילחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עמור אלא בגידולי קרקע ופסקו הפוסקים ז"ל כאביי עיין הרמב"ם פ"ח מה' שבת הלכה ה' ובה"ה שם. ואפי' בגידולי קרקע דיש בהן עמור היינו דוקא במעמרן במקום גידולן כגון התבואה בשדה שקצרה שם ופירות תחת האילן. אבל המעמר תבואה או פירות וכיוצא מגידולי קרקע בבית אינו חייב משום מעמר כדמוכח מסוגיא דביצה די"ג ע"ב דאמרי' התם ואילו גבי