גזע ישי קטז

בעירובין דק"ב וזה ברור. ועל הרב תוי"ט זל קשה ודאי מהא דמקלות ומהש"ס דב"ב

והיותר קשה הוא על הרב פר"ח ז"ל במים חיים בנמוקיו על הרמב"ם ז"ל לפ"ב מה' עבודת י"הך דכ"ט ע"ג עמ"ש הרמב"ם ז"ל או מערבין מים חמים שכתב וז"ל אפשר דהיינו דתנן מחמין לו חמין אך קשה דבירוש' לא משמע כן דפרכי' ויחם לו חמין ומשני כדי שלא יאמרו ראינו כ"ג טובל במים שאובים בי"הך והכי משמע לישנא דאמר ר"י עשישיות של ברזל וכו' דלפרושי מתני' קאתי דמחמין לו חמין דקתני היינו עשישיות של ברזל. ועוד אי הוה אפשר במים חמין לא היו מתירין להטיל עשישיות כיון דאית בהו איסור דרבנן דהא דאמרי' אין שבות במקדש הוא היכא דלא אפשר אבל בדאפשר לא א"ד ז"ל יע"ש. הנה דכל כך פשיטא ליה להרב ז"ל דהא דאמרי' אין שבות במקדש הוא היכא דלא אפשר באופן אחר אבל בדאפשר לא עד שמכחו מכריח דע"כ דלא הותר לכ"ג אלא עשישיו' של ברזל והיינו מאי דתנן מחמין לו חמין. אבל להטיל מים חמים לא שרי דאי הוה אפשר במים חמין לא היו מתירין להטיל עשישיות כיון דאית ביה איסור דרבנן והוא תימא רבתי על הרב ז"ל דמניין לו דבר זה כל כך בפשיטות כדי לבא להכריח מכחו דמים חמים אסיר ולהקשות על הרמב"ם מזה. ומה יענה להא דמקלות דפליג התם ת"ק על ר"א דס"ל התם סברא זו דכיון דאפ' בהנח' ידו על כתף חבירו לא התירו טלטול המקלות וכן להך סוגיא דב"ב ד"ץ דכתיבנא דמוכח דליתא להאי מילתא דאמר מר דבדאפשר באופן אחר לא ץ התירו שבות במקדש

כללא דמילתא אמינא דדוקא היכא דאין המקדש צריך לשום תקון כלל כההיא דסדור קנים ונטילתן דלחם הפנים ביום שבת. כההוא דהאבוקות דהרמב"ם סוף ה' בית הבחירה הוא דלא הותר שבות במקדש ולזה הוא שכיוון הרב כ"מ ז"ל שם בה' בית הבחירה. אבל כשהמקדש צריך לתקון עכ"פ ויש אופן לעשות התקון בדבר שיש בו איסור שבות שרי לעשות התקון למקדש באופן זה אע"ג דאפשר לעשות התקון באופן אחר דלית ביה שבות דאין שבות במקדש גם בכ"הג ככל האמור לעיל ודלא כהרב מ"ל והרב מהרי"א והרב תוי"ט ז"ל דסברי דמרן ז"ל בסוף הל' בית הבחירה כתב דבכה"ג דאפשר לעשות התקון באופן אחר לא הותר שבות במקדש דכוונת מרן ז"ל שם הוא כדכתיבנ' וברירנא לעיל. גם דלא כהרב פר"ח ז"ל דפשיטא ליה טובא דבכה"ג לא הותר שבות במקדש. כנלע"ד ותו לא מידי

מ"ט אין שבות במקדש. אפילו שבות רחוקה התירו במקדש כלומר לעבור על שבות בשבת משום צורך מקדש דשבת הבאה שרו במקדש כדאיתא בפסחים דמ"ז דאיפליגו התם רבה ור"ח אי אמרי' הואיל דרבה ס"ל אמרי' הואיל ור"ח ס"ל לא אמרי' הואיל ואיתיביה רבה לר"ח לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה ולי"א לא פחות ולא יותר וכו' לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט וא"א צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט הא קי"ל אין שבות במקדש א"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. ולרשב"ג דאמר משום ר"ש בן הסגן דוחה את יו"ט ואינו דוחה את יום צום מאי א"ל בהא פליגי מ"ס שבות קרובה נמי התירו יע"ש. אשר מוכח להדיא מסוגיא זו דלרבה דאית ליה הואיל לכ"ע אפי' שבות רחוקה התירו וליכא פלוגתא בזה ות"ק ור"ש בן הסגן לא איפליגו בהאי מילתא דשבות רחוקה כלל אלא לדידיה פלוגתייהו דהני תנאי בדאורייתא וכמ"ש התוס' ז"ל שם ד"ה ולרבן שב"ג וכו' יע"ש. וכיון דאנן קי"ל כרבה דאמרי' הואיל ודלא כר"ח וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהיו"ט הלכה ט' ושאר פוסקים ז"ל ממילא קם דינא דאין אפי' שבות רחוקה במקדש דליכא מאן דפליג בזה כלל לרבה דקי"ל כוותיה וזה ברור

בי על כן אני תמה מאוד על הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספרו הנחמד נודע ביהודה מהדו' תניינא חא"ח סי' מ"ד שכתב דעד כאן לא אמרי' שבות דשבות במקום מצוה מותר אלא מצוה הצריכ' לבו ביום אבל למצוה שאינה צריכה לבו ביום רק למחר לא התירו היום שבות דשבות וכמו שאמרו לענין שבות דמקדש דשבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו ועיין בפסחים דמ"ז ע"א ד"ה שבות קרובה של יו"ט עצמו או של אותו שבת עצמו ולענ"ד היינו טעמא דרבא במס' ביצה ד"ך ע"ב דאינו זורק הדם בשביל להקטיר אימורין לערב דסובר שזה שבות רחוקה א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא דמאי ראיה מייתי דלא הותר שבות דשבות במקום מצוה אלא מצוה הצריכה לבו ביום ממה שאמרו לענין שבות דמקדש דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו כאילו הוה הלכה פסוקה דשבות רחוקה דמקדש לא התירו הא אף דלרב חסדא דלית ליה הואיל מוקי להך ברייתא דלחם הפנים דפליגי הני תנאי בהאי מילתא. הרי לרבה דאית ליה הואיל לא איפליגו הני תנאי בהא דשבות רחוקה אלא לכ"ע אפי' שבות רחוקה התירו ואנן