גזע ישי קו

דגם באיסורין דלאו דשבת כהנים זריזין הן ולא גזרו במקדש וכדכתיבנא בריש אמ"יר באופן דהא וראי כי קשה הדבר מאוד למימר שיהיה חלוק בהאי כללא דאין שבות במקדש בין שבות דשבת לשבות דשאר איסורין ומ"ש הגאון מהרש"א זל אבל בשאר איסורין ליכא לחלק בין מקדש לגבולין וכן סיים עוד בסוף דבריו ובשאר איסורין ודאי דליכא לאפלוגי לא ידענא טעמא של הודאי הגמור הזה שכתב דודאי דליכא לאפלוגי כי אדרבה נראה ודאי דגם בשאר איסו' איכא חלוק זה במקדש מבגבולין דאיסורי דרבנן אף דאסירי בגבולין במקדש שרו משום דאין שבות במקדש דכהנים זריזין הן:

אשר על כן נלע"ד ברור דגם התוס' זל בשבת מעולם לא זו היא שעלתה על דעתם דעת קדושים לחלק את השווין בהאי כללא דאין שבות במקדש בין שבות דשבת לשבו' דשאר איסורין דהא ודאי ליכא למימר כלל דפשיטא דהאי כללא איתיה בכולהו איסורי בין דשבת בין דשאר איסורין מה"ט רבה דכהנים זריזין הן דשייך בשאר כל האיסורין וכמבואר בש"ס דב"ב כדכתיבנא. ומאי דכתבו התוס' דאומר הרשב"א דפריך מכ"ש דכיון דסבר שמואל דמלאכה שא"צ לגופה חייב א"כ ס"ל בשבת דבר שאין מתכוון אסור וכו' וכיון דבשבת אסור דבר שאינו מתכוון כ"ש בעלמא. נ"ל ברור דכוונת דבריהם ז"ל הכי הוה דכיון דבשבת אסר שמואל דבר שאינו מתכוון מדרבנן אע"ג דלגבי איסורי שבת בעינן מלאכת מחשבת כ"ש בעלמא בשאר איסורין דאוסר דבר שאינו מתכוון אפילו מדאורייתא דגבי שאר איסורין אי אסיר דבר שאינו מתכוון אפי' מדאורייתא אסיר כיון דליכא בהו טעמ' דמלאכת מחשבת והיינו דפריך התם בזבחים פ' כל התדיר על שמואל דהתיר לזלף היין על גבי האישים דמאחר דאיהו סובר לאסור אפי' דבר שאינו מתכוון כר' יהודה כ"ש דסובר כוותיה לאסור דבר שאינו מתכוון בשאר איסורין מדאורייתא כר יהודה דס"ל הכי ואמאי התיר להביא יין ולזלפו על האישי' וכ"כ התוס' ז"ל שם בשבת לעיל דמ"א ע"ב ד"ה מיחם שפינה דלר"י דס"ל גבי איסורי שבת דבר שאינו מתכוון אסיר מדרבנן גבי שאר איסורין אית ליה דאסור דבר שאינו מתכוון מדאורייתא יע"ש. וכן מוכח נמי להדיא מסוגיא דזבחים שם פ' כל התדיר דפרכי' עליה דשמואל דזילוף ע"ג האישים מהא דתניא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש ופרש"י הא ר"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור הוי לא תכבה אפי' בלא מתכוון הילכך עקר ליה למשמעו' דאשה למדרשיה נחת רוח וכו' יע"ש. הנה מבואר יוצא מסוגיא זו דלר"י אסור דבר שאינו מתכוון דבר תורה דהא מוקמי' להך ברייתא דאו אינו אלא לאישים אמרת לא תכבה כר"י דאמר דבר שא"מ אסור ולכן שפיר פי' התוס' בשם רשב"א מאי דפריך התם בתר הכי למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והא אמר שמואל מכבין גחלת וכו' כלומר וכיון דס"ל לשמואל כר"י במלאכה שא"צ לגופה דחייב ה"נ ס"ל בדבר שאינו מתכוון גבי שבת כר"י דאסור מדרבנן דמשמע ליה להמקשן דהא בהא תלי' וכיון דבאיסורי שבת ס"ל לשמואל כר"י דדבר שא"מ אסור מדרבנן כ"ש בעלמא בשאר איסורין דס"ל כר"י דאסיר דבר שא"מ מדאורייתא ואיך התיר להביא יין ולזלפו ע"ג האישים דהוה איסור דלאו דשבת ואסיר דבר שאינו מתכוון דאורייתא. זה נלע"ד פשוט וברור בכוונת דברי התוס' דשבת הנז' ועמ"ש התוס' בפ' כל התדיר שם דצ"ב ע"א סוף ד"ה אבל לא גחלת של עץ וכו'. ואני תמה מאוד על הגאון מהרש"א ז"ל שלא ירד להבין תוכן דברי התוס' עד שהשיא כוונתם לדבר אחר דס"ל לחלק בהאי כללא דאין שבות במקדש בין איסורי שבת לשאר איסורין והא ליתא דכונת התוס' ז"ל כדכתיבנא

ולכן אני אומר שגם הגאון מהרש"א זל בדבריו אלו שכתב ע"ד התוס' לא כיוון מעולם למימר לכל כי האי חלוקא בהאי כללא דאין שבות במקדש בכונת דברי התוס' אלא גם איהו ז"ל כוונתו בביאור דברי התוספות כדכתיבנא וברירנא אנן דבריהם רק שקצר בלשונו יותר מדי אמנם המכוון מדבריו אלו הקצרי' הן הן הדברים שכתבנו בביאור כונת דברי התוס' ז"ל. והכי קאמר ואע"ג דאין. שבות במקדש היינו באיסורי שבת אבל בשאר איסורין ליכא לאפלוגי בין מקדש לגבולין. ביאור דבריו ואע"ג דאין שבות במקדש ובכן מה הועילו התוס' במה שאמרו דהמקשה דהתם סבר דכיון. דבשבת אסר דבר שאינו מתכוון כ"ש בעלמא דהן לו יהא כן כדבריהם דכיון דבשבת אסר כ"ש בעלמא אין איסורו אלא מדרבנן דהא מאי דאוסר בשבת דבר שאינו מתכוון כר"י אינו אלא מדרבנן וא"כ כי אמרת כ"ש בעלמא היינו דכ"ש דאסור מדרבנן בעלמא בשאר איסורין דבר שאינו מתכוון וכיון שכן דאין איסורו אלא מדרבנן אכתי מאי פריך התם המקשן על מאי דאמר שמואל דמביא יין ומזלפו ע"ג האישים הא התם במקדש מיירי ואין שבות במקדש ולהכי אע"ג דסובר שמואל דבר שאינו מתכוון אסור כיון דאין איסורו אלא מד מדרבנן שפיר קאמר להביא יא יין ולזלפו ע"ג סנמטח משום דאין