גבורות שמונים צד

והנה בגוף הדבר הזה אי אכילת קמח חשוב שלכד"א ראיתי עוד בס' בנין אריאל להגאון ר' שאול מאמשטרדאם ז"ל בחלק בית תלמוד (דף כ"ז ע"א מדפי הספר) דפוס אמשטרדאם שכ' אהך דפסחים (דף י"א ע"א) וז"ל רב אשי אמר דר"י אדר"י לא קשיא קמח וקלי תנן דלא חזי לאכילה פי' קמח שהוא קלוי דהיינו דמתחלה הי' קמח ואח"כ נקלה הקמח בתנור דאז לא חזי לאכילה בעיני' אבל קליות שטחנן ועשה מהן קמח י"ל דאותו קמח שפיר ראוי לאכילה ולא קשיא מסוגיא זו על הרא"ש פ' כיצד מברכין (דף ל"ו) ע"ש ואי קשיא הא קשיא דמשמע מסוגיא זו דבקמח גרידא איכא למיחש דילמא אתי למיכל וכן משמע פ"ק דחולין בהך דאשת חבר טוחנות עם אשת עם הארץ ע"ש והיאך פסק שם הרי"ף וכן הרא"ש דקמא גרידא לא אכלי אינשי י"ל דמ"מ חזי קצת לאכילה וצ"ע עכ"ל

והנה מ"ש דמהך דפסחים משמע דקמח גרידא ראוי לאכילה והיינו לפי מה שפירש הך דקמח וקלי תנן דהכוונה קמח שעשאו קלוי אבל קמח גרידא ראוי לאכילה הנה כבר הבאתי רש"י מנחות (דף ס"ח ע"א) [דשם היא אותה הסוגיא בעינה אשר בפסחים (דף י"א ע"א)] דפי' דהם ב' דברים קמח וקלי וקמח בפ"ע אינו ראוי לאכילה וכן קלי בפ"ע וכנ"ל וגם מרש"י בפסחים שם משמע דפי' כן דכ' קמח וקלי תנן ואין אלו ראויין לאכילה עכ"ל ומדלא כ' ואין זה ראוי לאכילה משמע דהם ב' דברים וכנ"ל וגם מקושיית הגמ' דפסחים ומנחות שם התינח מקלי ואילך עד קלי מאי איכא למימר אין ראיה ג"כ דקמח ראוי לאכילה לא לפי פירושו ז"ל וגם לא לפי פירש"י הנ"ל עש"ה במנחות וברש"י דפי' עד קלי מאי איכא למימר כגון בשעת קצירה דראוי לאוכלו עכ"ל והיינו דבשעת קצירה ראוי לאכול החטים שלימות אבל לא שהקמח ראוי לאכילה וגם תוכל להיות הכוונה גם על שעת הטחינה דניחוש שמא בשעה שמתעסק לטחון הגרעינין יאכל מהן שלימים ובזה נסתרה ג"כ ראייתו מהך דחולין (דף ו' ע"ב) אשת חבר טוחנות עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה דחיישינן דהואיל והיא טהורה ואינה נמנעת מליגע שמא תשכח ותאכל והרי אין ראיה גם מזה כלל וכלל דקמח ראוי לאכילה דגם שם הכוונה דכשהיא טוחנת שמא תשכח ותאכל מן הגרעינין בשעה שהיא טוחנתן אבל אין הכוונה כלל שתאכל את הקמח

ואולם יש להביא ראיה לכאורה דקמח ראוי לאכילה ממשנה ערוכה בנדרים (דף נ"ג ע"ב) חטה חטין שאני טועם אסור בהן בין קמח ובין הפת ואולם גם בזה י"ל דנהי דקמח הוי שלכד"א מ"מ מדרבנן מיהת אסור ושפיר תני אסור בהן בין קמח כו' וגם י"ל הכוונה על קמח קליות היינו דאסור לקלות החיטין ולעשותן קמח אח"כ ולאוכלן דקמח קליות ראוי לאכילה וכתוס' ורא"ש בברכות פ' כיצד מברכין שם

וע"ע ברא"ש ביצה שלהי אין צדין דכ' וז"ל וכן קמח שנטחן ביו"ט כו' ומשום מוקצה ליכא למיסר דחטין חזו לכוס בין השמשות כו' אבל בשבת אין להתיר פת הנקח בשבת שמא הי' בין השמשות קמח או עיסה דלא חזו לכוס כו' עכ"ל ומבואר גם בזה דקמח אינו ראוי לאכילה וע' ב"י וב"ח או"ח סי' שכ"ה וע' לשון התשב"ץ בתשובה בזה ח"א סי' מ"ד דהביא דעת האוסר לישראל חטין שטחנן עכו"ם בשבת ואפאן משום נולד וכ' ע"ז וז"ל ולא נראו דבריו דכיון שהם ראויין לכוס קודם לכן לא הוי נולד ואף משום מוקצה לחצי שבת אין לאסור לפי שהקמח אינו ראוי לאכילה כלל דהא אמרינן במס' ביצה (דף כ"ו ע"א) דבגמרו בידי אדם לא מיתסר משום מוקצה לחצי שבת כו' עכ"ל הנה כ' ג"כ ז"ל בפשיטות דקמח אינו ראוי לאכילה כלל ואולם צ"ע עוד בזה לכאורה מגמ' מנחות (דף ע' ע"ב) תנא התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה למאי הילכתא כו' אמר ר' פפא לענין מעשר שני דאי אכיל ליה חוד לחומה לקי ומבואר לכאורה