גבורות שמונים צב

בלא ברכה ואפי' אהנאת ריח יש ברכה ושאר הנאות דלא מברכי' עלייהו כראיית האור ושמיעת קול זמר הוצרכו הראשונים לתת בהם טעם וא"כ ה"נ כיון דנהנה בו חשיב הנאה וצריכה הנאה ברכה מפאת הנאה אבל אכילה שפיר י"ל עדיין דלא הוי כיון דלא אכלי לי' אינשי והוי שלכד"א וע' תוס' פסחים (ד' כ"ד ע"ב) ד"ה פרט דאפי' בשר חי חשוב שלכד"א אע"ג דחזי למיכל באומצא ובעירובין (דף כ"ט ע"ב) דמערבין בבשר חי ע"ש וא"כ קמח דאין הדרך לאוכלו ולא מיתאכיל כלל ובפרט קמח שעורים דאינהו גופייהו מאכל בהמה נינהו וגם הוא מזיק וכנ"ל פשיטא דחשיב שלכד"א וזה פשוט

וא"כ לפי"ז לא הי' ראוי שתועיל מחשבה כלל במנחת סוטה על אכילת השירים חוץ לזמנן הואיל ובעצם אינם ראוים לאכילה והם שלכד"א וגם אחר הקטרת הקומץ הא לא יהיו ראוים ואך הרי מפורש במשנה מנחות (דף י"ב ע"א) דיש מחשבת חוץ לזמנו בהקטרת קומץ מנחת קנאות והמחשבה אז הרי היא בהכרח על אכילת השירים חוץ לזמנן וע"כ נראה דהמשנה הרי איירי בכהן המפגל וע"כ בכהן שפיר יש מחשבת פיגול אם מחשב לאכול השירים חוץ לזמנן וזה דכיון דבמנחת קנאות ג"כ דכהנים מצווים לאכול שיריהם ככל מצות אכילת קדשים וכדיליף לי' מקרא במנחות ריש פרק ואלו מנחות (דף ע"ב ע"ב וע"ג ע"א) וכיון דלא חייבתם התורה לאפות השירים או לטגנם שהרי לא מצינו זה ורשאין בפשיטות לאוכלן כמות שהן

[והא דמבואר בזבחים (דף צ' ע"ב) במשנה וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה כו' הרי נאמר רק דרשאין לעשות כן אבל לא דחייבין וע"ש בגמ' דיליף להך דוכולן הכהנים רשאין כו' מקרא דלמשחה וגדולה דע"כ צריך שיאכלם כפי מה שהאכילה נעימה לו ונהנה ממנו ביותר דזה דרך גדולה והרי כבר דנתי בזה בכ"ד וגם בקונטרס ע' פנים לתורה דמצות למשחה לגדולה היא מצוה בפ"ע ואינה מעכבת במצות האכילה ואם אוכל שלא כדרך גדולה ביטל רק מצות למשחה אבל מצות אכילה שפיר קיים דמצות האכילה היא רק לאכול את הקודש כמות שהוא שהרי לא נאמר שיעשה עוד דבר ואין הכתוב מחייב רק את האכילה גרידא וע"כ אין עליו חיוב רק לאכול את הקודש כמות שהוא וקרא דלמשחה המחייב לשנות את הקודש כפי אשר יונעם לו מצוה אחרת היא שתהי' האכילה דרך גדולה ואינה מעכבת בגוף מצות האכילה וכנ"ל ומצות האכילה גופה הוא רק לאכול את הקודש כמות שהוא וכנ"ל וכן הוא גם במנחת סוטה וודאי דמקיימין מצות אכילה גם באכילת השירים כמות שהן כיון דלא חייבה תורה במצות האכילה רק האכילה גרידא ולא ציותה לעשות עוד דבר אחר באכילה ותדע דהא בשר חי נמי כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ד ע"ב) ד"ה פרט דהוא שלכד"א ואעפ"כ בחל יוה"כ להיות בערב שבת נאכל השעיר של יוה"כ לערב כשהוא חי והרי תיקשי ג"כ דאיך יוצאין מצות האכילה הא כתב רחמנא אכילה ושלכד"א הא לאו אכילה היא ועל כרחך לומר ג"כ כנ"ל דכיון דבגוף מצות האכילה לא הצריכה תורה לעשות עוד דבר לבשל או לצלות ע"כ המצוה רק לאכול הבשר כמות שהוא ובהכי חייב רחמנא לכהנים ואחשבי' רחמנא לאכילה בענין זה לענין קיום מצות האכילה וע"ע פסחים (דף ע"א ע"א) דאמר ג"כ דבחל יו"ט הראשון להיות בשבת נאכלין שעירי הרגלים חיים ואמר שם בזה רק דמצות שמחת יו"ט הוא דאין מקיימין באכילה זאת דסוף סוף אין אכילת בשר חי משמח אבל מצות אכילת הקדשים מקיימין שפיר עש"ה

וע"ע ירושלמי סוטה פ"ג ה"א דיליף חיוב כילת שירי מנחת קנאות מג"ש דאזכרה אזכרה מה אזכרה שנא' בשאר מנחות שיריהן נאכלין אף כאן כו' וא"כ למ"ד דדון מינה ומינה א"כ ה"נ יש ללמוד דמה שאר מנחות חין הכהנים חייבין לשנות השירים אחר הקטרת הקומץ רק רשאין לאוכלן כמות שהן אף במנחת קנאות אין צריכין לשנותן ואף דבשאר מנחות השירים ראוין לאכילה ואילו כאן אין ראוין וה"ל שלכד"א דלא חשיב אכילה וע"כ כיון דילפי' משאר מנחות דיש מצות אכילה י"ל