גבורות שמונים פט

בדברי הרמב"ם וצ"ל להיפוך דהשירים נאכלין] וזה לפמ"ש כבר באות מ' דהך דבעלים מפגלין בעינן שתהי' המחשבה על דבר שהוא בעלים בו ג"כ עש"ה וא"כ אם תחשב כאן בהקטרת הקומץ על אכילת השירים למחר שפיר לא הוי מחשבה כיון דתמות מקודם וא"כ הרי אינה בעלים דאכילה ההיא אשר חישבה עלי' דאין ענין בעלים בקרבן אחרי מיתתו כמבואר בזבחים (דף ט' ע"ב) דאין כפרה למתים ושם (דף ז' ע"ב) ואמר רבא עולה הבאה לאחר מיתה שחטה בשינוי קודש פסולה בשינוי בעלים כשירה דאין בעלים לאחר מיתה עכ"ל הגמ' וע"כ שפיר אין לה מחשבה אאכילה לאחר מיתתה כיון דמפאת ענין בעלים היא דמפגלת ואין בעלים לאחר מיתה ואין לה ענין בעלים באכילה שהיא מחשבת עלי' ולכן שפיר אין מחשבתה מחשבה כלל וז"פ [ואפי' למאי דאמרינן בזבחים (דף ה' ע"ב) דעולה הבאה לאחר מיתה מכפרת איורשין מקופיא מ"מ בעל העולה שמת אינו בזה עוד כלל וגם במנחת סוטה ל"ש ענין מקופיא כלל דאין באה לכפרה כלל וכל פעולתה רק לברר עון וא"כ אחרי מיתתה הא לא שייך שום ענין עוד מפעולה זאת כלל דקמי שמיא גליא אם זינתה או לא ולא שייך אז עוד ענין בירור כלל וכלל וז"פ]

נט) עי"ל לפי הדין הנ"ל דחישב שיאכלוהו טמאים למחר לא הוי פיגול מפאת דהיא אכילה דלא חזיא בלא"ה (וכמ"ש כבר באותיות נ"א נ"ג די"ל דראב"י ס"ל הכי] והרי דיש סברא לחלק בפיגול בין היכא דבלא"ה לא חזיא לבין היכא דאין בו רק פסול החוץ לזמנו לבד דהיכא דבלא"ה לא חזיא הוי מחשבת פסול לא מחשבת פיגול עש"ה בזבחים (דף ל"ו ע"ב) בפירש"י ולעיל אותיות הנ"ל

ולפי"ז נראה דאחרי דכל פיגול משלמים הוא דילפינן ע"כ בעינן דומיא דשלמים דאם מחשב בם על החלק הנאכל היינו על הבשר לאוכלו חוץ לזמנו הרי אין באכילה זאת חסרון רק מה שעובר לאכול אכילת נותר ובזה גילתה תורה דאם מחשב על אכילה זאת בחסרון זה אזי מחשבה זאת מפגלת ונעשה הקרבן פיגול דשם הרי אין חסרון אחר בהאכילה רק זה וע"כ ממילא כל שיהי' שם עוד חסרון אחר חוץ מזה אין ראוי שיהי' פיגול דה"ל מחשבת פסול אחר לא מחשבת פיגול כיון דמחשבת פיגול באכילה גילתתו תורה רק בחסרון זה א"כ רק זה הוא ענין הפיגול וכל חוץ מזה הוא פסול אחר ומונע הפיגול וכמובן וע"כ בשירי מנחת סוטה אם מחשבין לאוכלן חוץ לזמנן א"כ לפי הדין המבואר ברמב"ם פ"ד הי"ד מסוטה הנ"ל דאם מתה הסוטה או הבעל או שאמרה טמאה אני או שבאו עדים שהיא טמאה גם אחר הקרבת הקומץ אין השירים נאכלין ע"כ נראה דלפי דין זה ליתא למחשבת פיגול כלל במנחת סוטה על אכילת השירים חוץ לזמנן וזה דהרי ענין הדין הנ"ל דגם אכילת שירי המנחת סוטה צריך שתפעול פעולת המנחה בבירור העון להתירה או לאוסרה לבעלה בוודאי וכל שמתה היא או שמת הוא או שבאו עדים שהיא טמאה או שאמרה שהיא טמאה דאין לשירי מנחה לעשות עוד פעולת בירור זאת אזי אין השירים נאכלין ודבר זה פסול בשירים מה שאין פועלין פעולת המנחה ואין נאכלין משום הכי וא"כ ממילא אם נשארו השירים חוץ לזמנן ונפסלו א"כ הרי אכילתם ג"כ א"א לה לפעול כל אחרי שהם פסולים וא"כ נמצא דיש בם עוד פסול אחר ממילא מלבד פסול הנותר מפאת מה שאין יכולים לפעול פעולת המנחה ונהי דפסול האחר מסתבר גם הוא רק מפסול הנותר מ"מ סוף סוף עתה יש בו גם פסול אחר ואכילת השירים איסורה עתה איפוא מפאת ב' דברים. א' מפאת אכילת נותר דאסרה תורה לאכול נותר. ב' מפאת היותה אכילה שאין יכולה לפעול פעולת הבירור כמו דהיו איסורין להאכל אפי' בזמנן אילו מתה הסוטה וכל הנך גווני מפאת שאין האכילה יכולה לעשות פעולת הבירור והרי גם אכילה זו אינה יכולה לעשות פעולת הבירור ואסורה האכילה משום הכי וכמובן: