גבורות שמונים פח

וע"כ ג"כ אין לחוש לו וודאי כיון דלא שכיחא ובכל התורה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא ולמידי דלא שכיח וע"כ ה"ל שפיר עדיין כאילו חושבת להדיא על אכילת השירים אחרי מיתתה

ועוד בלא"ה אין כאן קושיא מזה דהא אם הדבר בענין זה שבלא"ה לא היתה מתה ע"י ההשקאה שוב אין לחוש כלל על מחשבת פיגול שלה דלא הפסדנו במחשבתה כלום אחרי שבלא"ה לא היתה מתה ולא הי' בירור וכל הקושיא רק אהיכא דלולי מחשבתה הי' שם בירור והיתה מתה דאין סברא שיהי' לה עצה למנוע זה ע"י מחשבת פיגול שלה וא"כ היכא דלולי מחשבתה היתה מתה והיינו אי קמי שמיא גליא דאין עדים במדה"י והיתה מתה איפוא לולי המחשבה אזי באופן זה שוב הרי לא תועיל מחשבתה כלום דהא קמי שמיא גליא דהיא מחשבה אאכילת שירים לאחר מיתתה ולא מהני וא"כ הרי אין כאן חשש כלל ואין לה לסוטה מפני מה לחשב כלל דאין לה שום תועלת במחשבה דממ"נ או שבלא"ה לא תובדק ואין צריכה מחשבה או שלא תועיל במחשבתה כלום דאם לולי המחשב תובדק ותמות שוב הרי אין מחשבתה מועלת כלום דקמי שמיא גליא דהוי ליה מחשבה אאכילת שירים אחר מיתתה ולא מהני מידי ומתקבלת המנחה שפיר לרצון והיא כשירה ועושה פעולת הבדיקה ונבדקת שפיר ואין מועלת במחשבתה כלום וע"כ שפיר המנחה כשירה ונאכלת שפיר כדינה דהא וודאי שלא חישבה הסוטה דאין לה עבור מה לחשב וז"פ וע' לעיל אות נ"ג

והנה אין לדון עוד על דברינו ולומר דזה לא חשיב מחשבה על אכילת השירים אחרי מיתתה כיון דהיא אין חושבת להדיא כן שיתאכלו אחרי מיתתה רק חושבת סתם שיתאכלו למחר וא"כ לפי מחשבתה הרי חושבת רק על אכילת שירים שאין להם רק פסול דחוץ לזמנן דמחשבה זו מפגלת שפיר ואף שהאמת כן הוא שתמות תחלה מ"מ אין זה מחשבת אכילה אלאחר מיתתה דרק אילו היתה מחשבת בהדיא לאוכלם למחר ואחרי מיתתה דייקא שאם תחי' למחר לא יתאכלו ורק יהיו ב' הדברים דייקא באכילה שתהי' האכילה למחר ואחרי מיתתה אז שפיר לא הי' פיגול דכיון דהתנית שתהי' האכילה גם אחרי מיתתה דייקא שוב הרי האכילה בלא"ה לא חזיא מפאת היותה אחרי מיתתה וע"כ ממילא אינו פיגול משא"כ זו שמחשבתה רק על חוץ לזמנו לחוד אין למנוע הפיגול מה שהמציאות יהי' כך שתמות תחלה ויהי' אז גם לאחר מיתתה דז"א דהרי דעת הרשב"א בהך דהמגרש את אשתו ע"מ שלא תשתי יין כל שלשים יום ה"ז כריתות כל ימי חייכי אין זה כריתות דאם אמר ע"מ שלא תשתי יין מאתים שנה ג"כ אין זה כריתות דאף דהתנה רק על זמן פסוק והרי כרת האישות איפוא אאחרי ומן ההיא מ"מ כיון דא"א בטבע שתחי' האשה עד לאחר מאתים שנה אוי לי' כאומר כל ימי חייכי כמבואר בב"י אה"ע סי' קמ"ג בדעת הרשב"א הנ"ל עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה דמה לי הכרח טבעיי שיכריח שתמות האשה תחלה שאין האדם חי בטבע כ"כ זמן ומה לי הכרת נסיי דבדיקת הסוטה שיכריח מיתתה תחלה וכי היכא דגם שם תלה תנאו רק על זמן ועכ"ז מפני הכרח הטבעיי שא"א לה בטבע לחיות כל אותו הזמן מחשבינן לי' כאומר כל ימי חייכי ה"נ מפני הכרח הנסיי יש לנו לומר דהוי המחשבה לאכול השירים למחר כחושבת לאוכלם אחרי מיתתה כיון שתמות בהכרח לפני מחר ע"י בדיקת ההשקאה והמנחה דו"ק היטב מאוד כי הוא דומה בדומה ממש וזה תי' נכון מאוד בס"ד לפי סברת הרמב"ם הנ"ל דאין השירים נאכלין אחרי מיתתה אפי' מתה אחרי שקרב הקומץ וכנ"ל

נח) עי"ל עד"ז גם בלי ההצעה מרמב"ם הנ"ל דאין השירים נאכלין אחרי מיתתה [וע' במראה הפנים בירושלמי שם בסוטה פ"ג ה"ו דחוכך לומר דהוא טעות