גבורות שמונים עב

בעצמה את שירי המנחה שלה אין הגבוה נותן והוי אכילתה אכילת הדיוט הוי לי' כמחשב מאכילת גבוה לאכילת הדיוט ולא הוי מחשבה וכנ"ל

ודע דעפ"י דרכנו זה י"ל עוד בפשיטות כן דס"ל לראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) דאם תחשב הסוטה על עצמה לאכול השירי מנחה חוץ לזמנן לא תיהני מחשבתה וממילא ג"כ אין לה מחשבה על אחר וזה ע"פ סוגיא הנ"ל עצמה דש"ס זבחים (דף ל"ו ע"ב) דאמר א"ר חסדא אמר רבינא בר סילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (עליו משום פיגול ולא אמרי' לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא אפי' בזמנו והוי כמחשב מחשבת פסול לא מחשבת חוץ לזמנו) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' (מחשבת אכילת חוץ לזמנו) מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי (ואשתכח דלמחר אי לאו משום חוץ לזמנו הוי חזיא לאכילה) הכא לא מיחזי כלל עכ"ל הגמ' ומבואר דאין ברור לגמרא דין זה דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול וכדדחי הש"ס ולא היא כו' וא"כ שפיר י"ל דראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) דאמר דבעלים מפגלין ס"ל באמת דחישב שיאכלוהו טמאים למחר לא הוי פיגול כיון דאכילת טמאים היא אכילה שאינה ראוי' גם בזמנו וא"כ גם בסוטה אם תחשב על עצמה לאכול השירי מנחה חוץ לזמנן הא ה"ל כחישב שיאכלוהו טמאים למחר דאכילתה נמי הרי היא אכילה שאינה ראוי' בלא"ה מפאת הזרות שלה ואם כן שוב גם על אחר אין מחשבתה מועלת ולא שייך הך דבעלים מפגלין רק בקק"ל הנאכלים לבעלים הזרים ומחשב לאוכלם חוץ לזמנם בין הוא בין אחר משא"כ בק"ק אין לבעלים מחשבה באמת כלל כיון דאין לו המחשבה על עצמו דהוא אינו ראוי לשום דבר לא לשפיכת שירים ולא להקטרה ולא לאכילה מפאת הזרות וא"כ ממילא אין לו מחשבה גם על אחר ורבינא בר סילא דזבחים (דף ל"ו) הנ"ל דאמר דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול אליבא דרבנן דראב"י הוא דאמר דאינהו מצי סברי הכי אבל ראב"י דס"ל דבעלים מפגלין על כרחך יסבור דלא הוי פיגול בכה"ג כי היכא דלא תיקשי עלי' מסוטה דאין הכרח לראב"י לסבור ג"כ כן כיון שאין זה דין פשיט והגמ' מסופקת בו באמת וכנ"ל ואולם בדרך זה יש לדון עדיין לפי דברי התוס' בזבחים שם ד"ה שיאכלוהו טמאים עש"ה ותבין וע' בכסף משנה פי"ד מפסולי המוקדשין הל' ט' דנראה מדבריו דחולק על התוס' זבחים ד"ה שיאכלוהו הנ"ל ע"ש דמייתי ראיה מהך דאכילת כלבים להך דחישב שיאכלוהו טמאים עש"ה ותבין]

והנה לפמ"ש למעלה דמהך דזבחים (דף ל"א ע"א) בעי רב אשי חושב לאכול כזית בב' בני אדם כו' אין ראיה די"ל דס"ל לרב אשי דח"ש מותר מה"ת וקאי לפי דין התורה דח"ש מותר ולא שייך כל כמיני' א"כ לכאורה גם ראיית התב"ש מהך (דדף ל"ו) חישב שיאכלוהו טמאים למחר ג"כ אינה ראיה די"ל ג"כ דס"ל לרבינא בר סילא דח"ש מותר מה"ת וכוונתו אחישב שיאכלוהו ב' טמאים כל אחד חצי זית ולפי מאי דפשטינן לעיל (דף ל"א ע"א) דהוי מחשבה בכה"ג דלא שייך ג"כ הך דכל כמיני' כיון שאין עושים איסור מה"ת וקאי ג"כ אדינא דאורייתא קודם שאסרו חכמים ח"ש ואולם בהך דשיאכלוהו טמאים לכאורה לא שייך זה דהא כל כוונת החידוש דמ"ד הנ"ל לומר דאע"ג דהיא אכילת איסור בלא"ה מפאת הטומאה גם שלא מפאת החוץ לזמנו עכ"ז הוי פיגול וא"כ אם הכוונה על חצי זית דמותר מה"ת שוב הא לא שייך זה כיון דאינו איסור וליכא חידוש כלל

ואולם י"ל דסוף סוף גוף האכילה איננה ראוי' כיון דהיא בטומאת הגוף ואף דאין האדם עובר מפאת דאכל רק ח"ש מ"מ גוף האכילה חשיבא אכילה דלא חזיא בלא"ה גם שלא מפאת החוץ לזמנו כיון דהיתה גם בטומאת הגוף והרי גם מפאת החוץ לזמנו ליכא איסור כיון דח"ש מותר מה"ת ועכ"ז חשיב אכילה שאינה ראוי' מפאת החוץ לזמנו וא"כ שפיר הוי חידוש ג"כ במה שבלא"ה אינה ראוי' מפאת