גבורות שמונים סב

שבועות דגם בשבועה אמרי' סברא דכ"מ דא"ר כו' אע"ג דהוא איסור הבדוי מלב ע"ש

וגם י"ל שלא היו צריכין להשביעה כלל בפרט ע"ז שלא תחשב מחשבת פיגול דמה שהכהן משביע אותה אם לא שכב איש אותך וגו' הנקי וגו' ואת כי שטית וגו' יתן ד' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ד' את ירכך נופלת וגו' והיא אומרת ע"ז אמן אמן ודרשו ז"ל אמן על האלה אמן על השבועה ה"ל האמירת אמן גופה שבועה מצדה שלא תבטל ענין הבירור של ההשקאה דאמירת אמן שלה היא הסכמה בשבועה שיהי' שם הבירור של אם לא שכב וגו' או ואת כי שטית וגו' והיא נאסרת ממילא איפוא לפגל ולבטל פעולת הבירור כאילו נשבעת ע"ז דאמירת אמן גופה ה"ל ג"כ שבועה על זה ודו"ק היטב מאוד ואם נאמר כן י"ל דשייכא סברא דכ"מ כו' אפי' לדיעה הסוברת בשבועה בעלמא דלא אמרי' כ"מ כו' מפאת דהוא איסור הבדוי מלב די"ל דכאן לא חשוב בדוי מלב רק הוא כאיסור עצמיי כיון דהוא שבועת התורה שהתורה מחייבתה לישבע על כך זולת אם תאמר איני שותה אבל ברצותה לשתות הרי התורה מחייבתה השבועה ולא חשיב בדוי מלב ושפיר ראוי לומר כ"מ כו' ובאתי רק להעיר

והנה מה שכתבתי דהך דבעלים מפגלין הוא רק לשלא יעלה לבעלים לשם חובה אבל לא לפסול הקרבן הנה יש לי לומר כן עוד מטעם אחר וזה עפ"י קושית הר"ן נדרים (דף ל"ו ע"א) דמדוע הכהן יכול לפגל הרי הקרבן של גבוה וא"א אדשא"ש והנה לסברת הר"ן חולין הנ"ל דשוחט את של חבירו לשם הרים אסורה באכילה עכ"פ מפאת תקרובת עכו"ם והיינו משום דלהיתר האכילה מיהת הרי צריך לבא למעשהו דא"א לומר דל מעשהו מהכא דא"כ הא ה"ל מתה מאילי' ואסורה בלא"ה באכילה מטעם נבילה וא"כ כיון דלענין היתר האכילה צריך לבא למעשהו שוב לענין זה יש לו כח לפעול שפיר וע"כ שפיר יש כח למחשבתו לשם עכו"ם לאסור באכילה מיהת משום תקרובת עכו"ם דוודאי הכוונה שם דמשום תקרובת עכו"ם הוא שאסור באכילה דאין לומר דהיא נבילה באמת דא"כ תטמא ג"כ טומאת נבילה ועוד מכמה טעמים א"א לומר כן כמובן וע"כ הכוונה כנ"ל דהוא אסור משום תקרובת עכו"ם ואך דאסורה משום זה רק באכילה ולא בהנאה והיינו דמחשבתו לשם עכו"ם בכמה לאסור במה שצריך למעשהו ולא במה שא"צ דלענין הנאה הרי א"צ למעשהו ולכן ג"כ אין במחשבתו כח לאסור לענין זה וז"פ] וא"כ ה"נ לענין פיגול דא"א לך לומר דל מעשה הכהן מהכא דא"כ הרי בלא"ה יופסל דקרבן שלא נעשו עבודותיו ע"י מעשה כהן הרי פסול הוא וכנ"ל וע"כ שוב לענין הפסול שפיר יש כח גם לכהן לפסול במחשבתו וכנ"ל ואי דאכתי הא תיקשי דהי' ראוי להקרבן להיות רק פסול דהוא רק בלאו ולא להיותו פיגול דהוא בכרת דכיון דאילו לא היתה העבודה נעשית על ידו הרי הי' רק פסול ג"כ ולא פיגול וא"כ גם לו ראוי שיהי' כח רק לפסול ולא לפגל וזה נראה דבאמת לק"מ וזה דנלענ"ד די"ל דהא דא"א אדשא"ש ואין כח למחשבת אדם לתפוס במה שאינו שלו היינו רק היכא דיהי' חבירו נפסד ע"י תפיסת מחשבתו אבל אם יבא אדם להתפיס איזה מהות בחפץ של חבירו ולא יהי' חבירו נפסד כלל ע"י היות מהות ההוא על החפץ שלו אזי שפיר יש בכח מחשבת אדם להתפיס מהות גם בשל חבירו

ויש לי ראיה לזה מדברי השלטי גבורים ע"ז פ"ק אהך דאין מקדישין בזה"ז (דף של"ג ע"ב מדפי הרי"ף) וז"ל ור"ח כ' והביא דבריו הר"ן פרק שואל דאעפ"י שאסרו להקדיש בשבת לא אסרו להקדיש אלא כלי משום דמיחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו ומה שהקשה הר"ן על ר"ח וכ' דאין נוחין לו דברי ר"ח דאכתי איכא ערכי עלי שאינו מקדיש כלי ידוע ואפ"ה אמרינן דאין מעריכין