גבורות שמונים נב

דעובד בשליחות והוי כאילו חישב העובד עצמו מחשבת הפיגול ומתפגל הקרבן עי"כ עש"ה שהבאתי שם ראי' לזה והנה זה הרי וודאי דא"א לייחס ענין העבירה אשר במחשבה אל העובד שהרי העובד לא חישב כלל וא"א לייחס לו עון אשר לא חטא וכמובן ועל כרחך דרק עצם המחשבה במופשט מענין העבירה אשר במחשבה היא שמתייחסת אל העובד ונחשב כאילו חישב העובד לאכול חוץ לזמנו ולא היתה מחשבה ההוא איסור כלל ודו"ק היטב מאוד וא"כ הרי משמע גם מזה דעצם המחשבה אפי' בבלתי היותה עבירה ג"כ מפגלת דאל"כ הרי תו אין ראוי לקרבן שיתפגל בכה"ג ודו"ק היטב מאוד ובאתי רק להעיר

והנה מה שכתבתי באותיות כ"ב כ"ה דאפי' לסברא דמהני פיגול גם במחשבה מ"מ הא דבעלים מפגלין לראב"י הוא רק בדיבור ולא במחשבה עש"ה מלתא בטעמא בס"ד והנה יש לי לומר כן עוד מטעם אחר וזה דהא דבעלים חשובין מקריב ויכולין מש"ה לפגל לראב"י הנה כבר הארכתי בו דצריך טעם מדוע יוחשבו הבעלים מקריב הלא אין עושים מעשה הקרבה כלום והנה י"ל עוד בפשיטות דהוא מפאת מאי דקיי"ל יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע"כ כיון דבעי' רצון בעלים בהקרבה ולולי רצונם א"א שיוקרב לכן זהו השייכות שלהם בהקרבה ומכאת זה הוא דקרוין מקריב

ולפי"ז נראה לפי המבואר בקידושין (דף מ"ט ע"ב) ע"ש דאמר רבא דברים שבלב אינם דברים ופריך מנא לי' לרבא הא אילימא מהא דתנן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבי' לא ניחא לי' אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים ודילמא שאלי התם דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה כו' ע"ש דמסיק דגמר רבא להך מילתא דדברים שבלב אינם דברים ממקום אחר ממשנה דמעילה האומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' ע"ש. ולפי"ז נראה דאחרי דסברת הגמ' מתחלה לומר דהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני היינו דדי בדיבור לבד אף שבאמת אינו רוצה בלב משום דדברים שבלב אינם דברים ומכאן הוא דגמר רבא להך דינא דדברים שבלב אינם דברים והש"ס דחי רק דאין משם ראי' לזה דיוכל להיות שם הטעם משום דאמרי' דגם בלבי' ניחא לי' משום דניחא לי' בכפרה ומביא ראי' לדין זה דדברים שבלב אינם דברים ממקום אחר וא"כ עכ"פ לפי האמת דהדין דין אמת דדברים שבלב אינם דברים א"כ הרי שפיר יוכל להיות עדיין הטעם בהך דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלא בעי' באמת רק הדיבור בלבד שיאמר רוצה אני ואם גם בלבו אינו רוצה באמת מ"מ שפיר הוא קרב כדין דדברים שבלב אינם דברים וכדאמר מעיקרא כן ודחי רק דאין מכאן ראי' לזה וגם אמר רק בלשון ספק ודילמא שאני התם כו' היינו דמכאן אין ראי' דשמא הוא משום דאנן סהדי כו' וא"כ גם לזה הרי אין הכרח וע"כ לפי האמת דדברים שבלב אינם דברים א"כ הרי שפיר יוכל להיות הטעם כדאמר מעיקרא ועכ"פ ר"א בר' יוסי דזבחים הנ"ל שפיר י"ל דסובר כן דהא דיקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הטעם דאע"ג דבלבי' לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב אינם דברים וכמובן

ולפי"ז נראה דאפי' לסברא דמהני פיגול במחשבה מ"מ זהו רק בכהן שהוא מקריב בפועל משא"כ הבעלים שאינם מקריבין ואין להם בההקרבה דבר רק שצריך רצונו בהקרבה א"כ כיון דרצונו בלב באמת הא לא בעי' דאפי' אם בלב באמת אינו רוצה הרי ג"כ קרב ובעי' רק דיבורו שיאמר שהוא רוצה לא שירצה באמת רק שיאמר שהוא רוצה והדיבור הזה הוא שצריך א"כ נמצא שרק הדיבור שלהם הוא שיש לו חלק ושייכות בהקרבה אבל מחשבתם אין לה חלק בה כלל שהרי אפי' אם מחשבתו ורצונו שלא יוקרב עכ"ז הוא קרב ונמצא שאפי' רצונו שיוקרב באמת עכ"ז כיון דאין ההקרבה נצרכת