גבורות שמונים מ

רק מקצתו משא"כ פיגול לא שייך אלא בכולו וא"כ הא תיקשי דהא ברייתא דמייתי הוא מימרא דר' אליעזר ועלה קאי ואמר אשכחן טומאה כו' וא"כ הא אדר' אליעזר קאי ולכל הפחות עלי' נמי קאי ופריך דהא אשכח לי' קרא רק אטומאה ואכתי נותר מנא לי' וע"ז סובב הולך כל השקלא וטריא דבתרי' וא"כ הך דשכן גז"ל סימן ג"כ לר"א נמי קאי וא"כ לר' אליעזר מה זה סימן דאות למ"ד דהוא כולו הא ר' אליעזר ס"ל ג"כ כראב"י דבעלים מפגלין כמבואר בחולין (דף ל"ח ע"ב) וא"כ לדידי' הא משכחת גם פיגול בחצי קרבן לא בכולו וכגון בקרבן של ב' שותפין ופיגל רק אחד מהן דמתפגל רק החצי שלו דא"א למחשבתו לתפוס בשל חבירו וכנ"ל וע"כ דלא הוי פיגול כלל בכה"ג משום דלא שייך כל עיקר ענין הפיגול לכ"ע רק בכל הקרבן לא במקצתו ואם א"א לו שיתפוס בכולו אינו תופס כלל ובאתי רק להעיר

ודע דגוף פי' התוס' הנ"ל בלמ"ד דגז"ל הנ"ל יש לו ראי' מפורשת בתוספתא זבחים פרק ה' וז"ל חומר בפיגול שאין בנותר וטמא כו' שהפיגול נוהג במחשבה ונוהג לפני זריקת דמים ואם נתפגל מקצת הזבח נתפגל כולו מה שאין כן בנותר וטמא עכ"ל התוספתא והנה אלו ג' דברים דחשבה התוספתא הם ממש כסדרן אותיות גז"ל הנ"ל היינו אות ג' הוא גוף דנותר וטומאה פסול הגוף משא"כ פיגול פסול מחשבה והוא הנחשב ג"כ בתוספתא ראשונה שהפיגול נוהג במחשבה ואות ז' הוא זריקה והוא הנחשב ג"כ בתוספתא בשני' ונוהג לפני זריקת דמים ואות ל' הוא כולו והוא הנחשב ג"כ בתוספתא בשלישית ואם נתפגל מקצת הזבח נתפגל כולו כו' וא"כ יש מכאן ראי' מפורשת דכוונת אות ל' הנ"ל הוא כולו וכפי' התוס' וגם ק' מכאן אמה דפירש"י על אות הז' דהוא זריקה וכ' הכוונה דפיגול זריקת הדם קובע לפסולו משא"כ בנותר וטמא ואילו מן התוספתא נראה דהכוונה דפיגול נוהג לפני זריקה משא"כ נותר וטמא נוהגים רק לאחר זריקה דהי' לבשר שעת היתר לכהנים וע' זבחים (דף ל"ד ע"א) ובכריתות (דף י"ד ע"א) שם ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ]

לז) עי"ל בפשיטות דלראב"י היו מצווים להסוטה שתאמר בפירוש שהיא מתכוונת שתהי' אכילת שירי המנחה בזמנו ומקומו ואז אפי' היתה חושבת בלבה על האכילה מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו ג"כ לא מהני מידי דמחשבה שאין פיו ולבו שוין לא מצינו שתועיל אפי' במקום שמחשבה מועלת כמו בתרומה וקדשים דמהני מחשבה ואעפ"כ כשאין פיו ולבו שוין לא מהני כמבואר בתרומות (פ"ג מ"ח) המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין ובפסחים (דף ס"ג ע"א) מייתה לה נמי לענין מחשבת לערלים בפסח דבעי' בה פיו ולבו שוין ע"ש וע"כ ה"נ לעניין כל מחשבה בקדשים בעי' פיו ולבו שוין ואם מה שבפיו סותר למה שבלבו גם שניהם אינם כלום והויין להו תרווייהו כמאן דליתנהו וא"כ אחרי שתאמר הסוטה כן אפי' תחשב בלבה מחשבת חוץ לזמנו כו' אין ממשות לא במחשבתה ולא בדיבורה והוי כאילו לא חישבה ולא אמרה כלום ותשאר המנחה שפיר בכשרותה [והנה מ"ש שתאמר שמתכוונת שתהיה אכילת השירים בזמנו כו' הוא כפי מ"ש לעיל אות ל"ב דכל החשש שתפגל הוא רק על שעת הקטרת הקומץ שתחשב אז על אכילת השירים וא"כ די שתאמר בשעת הקטרת הקומץ כנ"ל שמתכוונת שתהיה אכילת השירים בזמנו כו' ואם נאמר דיש פיגול לבעלים גם בשאר עבודות היו מצוים לה לומר כן בכל העבודות שמתכוונת שיהיו ההקטרה והאכילה בזמנן ובמקומן כמובן וגם י"ל דאם היתה אומרת כן בהתחלת עבודה לבד ג"כ די וכמובן

ודע כי לא נעלמו ממני דברי התוס' ערכין (דף ה' ע"א) ד"ה אדם דכתבו דהא דבעי' פיו ולבו שוין ואי לא"ה לא אמר כלום