גבורות שמונים כד

מסירה לגבוה וכן מבואר בירושלמי נזיר פ"ד ה"ה דאדתנן שם במתני' נזרק עלי' אחד מן הדמים אינו יכול להפר רע"א אפי' נשחטה עלי' אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר [משום הפסד קדשים אמר שם בירושלמי עלה דהך דר"ע מעתה אפי' מחיים (אחר שהופרש הקרבן גם מחיים לא יוכל א עוד משום הפסד קדשים) אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה (שינויא הוא דמחיים לא חיישי' כ"כ להפסד קדשים שלא יוכל להפר עבורו כיון דעדיין לא היתה שם מסירה לגבוה ורק אחר שחיטה דכבר נמסרו לגבוה בשחיטה יותר יש לחוש לאיבודן ולכן אינו יכול להפר וע' רש"י זבחים (דף כ"א ע"ב) ד"ה איכא בינייהו דמשמע מדבריו דליכא עשה דשימור לשמור קדשים שלא יופסלו ויאבדו רק בקדשים שנתקדשו בכלי שרת ע"ש והארכתי במ"א] כן הוא פי' הירושלמי בפשיטות (ודברי הפני משה שם מוקשים מאד)

ולפי"ז י"ל דמה דבעלים קרוין מקריב ויכולין לפגל משום זה לראב"י היינו רק משום דחובת שחיטה על הבעלים ואפי' כהן ששוחט הוא רק שליח הבעלים וכמ"ש כבר באות ב' וע"כ תמיד השחיטה מתייחסת לבעלים וכיון דהשחיטה היא מסירה לגבוה נמצאו הבעלים מוסרין הקרבן לגבוה ולכן קרוין מקריב מפאת זה משא"כ במנחה דהקמיצה בה במקום השחיטה בבהמה וא"כ ג"כ נמסרת לגבוה רק בקמיצה והקמיצה הרי פסולה בזר ואין הכהן בה שליח הבעלים והוא רק מעשה הכהן לבד ונמצא שהכהן הוא המוסרה לגבוה ואין בה מסירה לגבוה מן הבעלים כלל ולכן לא חשיבי הבעלים מקריב כלל ואין יכולים לפגל

כט) עי"ל דמה דבעלים קרוין מקריב הוא מפאת ההקדש עצמו שמקדישין דההקדש קרוי הקרבה ע' תמורה (דף ו' ע"ב) ת"ר כל אשר בו מום לא תקריבו מת"ל אם בלא תשחטו הרי כבר אמור למטה אלא מת"ל לא תקריבו לא תקדישו כו' הרי דגם ההקדש קרוי הקרבה וע"כ שפיר קרוין הבעלים מקריב מפאת ההקדש שמקדישין את הקרבן [ומ"ש לעיל אות ו' דרק רבנן דראב"י ס"ל כן דוהקריב המקריב דכתיב בבעלים הכוונה על ההקדש אבל לראב"י אין הכוונה על ההקדש אין זה מוכרח ושפיר י"ל כדברינו כאן דגם לראב"י קרי קרא לבעלים מקריב רק מפאת ההקדש שמקדישין וכיון דקרינהו רחמנא מקריב אף שהוא רק מפאת ההקדש מ"מ סוף סוף כיון דקרוין מקריב שפיר איתנהו בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב ושפיר יכולים לפגל]

ולפי"ז י"ל דרק בהקדש בהמה דאין לו פדיון רק בנפל בו מום וכ"ז שאין בו מום הוא קדוש קדושת הגוף והוא מקדיש את הגוף לגבוה לכן הוא דקרוי מקריב משא"כ במנחה דהוא פלוגתא במנחות (דף ק' ע"ב וק"א ע"א) אי נפדית טהורה יעוי"ש במשנה המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קידשו בכלי יש להם פדיון משקידשו בכלי אין להם פדיון ובגמ' אמר שמואל ואפי' הן טהורין נפדין (עד שלא קידשו בכלי) מ"ט כמה דלא קדשי בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים נפדין והא נטמאו תנן ה"ה אע"ג דלא נטמאו ואיידי דקבעי למיתני סיפא משקידשו בכלי אין להם פדיון דאפי' נטמאו נמי לא כו' ר' כהנא אמר טמאין נפדין טהורין אין נפדין כו' וא"כ י"ל דראב"י ס"ל נמי כסברת שמואל דמנחות אפי' טהורין נפדין וקדושת דמים בעלמא הוא דקדשי עד שלא קידשו בכלי [ואליבא דראב"י כ"ע לא פליגי וכי פליגי אליבא דרבנן דראב"י] וע"כ כיון דהקדש המנחה הוא רק קדושת דמים ולא הקדיש גופו רק שויו ודמיו לכן לא חשיב ההקדש הקרבה וקדושת הכלי הרי פסולה בזר ואיננה מעשה הבעלים רק מעשה הכהן ולכן שפיר אין הבעלים קרוין מקריב במנחה ואין יכולים לפגל גם לראב"י

ל) עי"ל דכבר כתבתי כ"פ דכיון דהקרבן של גבוה הי ראוי שלא יוכלו הבעלים לפגל ולפסול כלל דהא אינם בעלים