גבורות שמונים יט

בתוס' זבחים (דף ק"ג ע"ב) שם ד"ה ומודה במה שדנו בזה בהך דב"ק (דף קי"א ע"א) לומר דאתי' אליבא דר"ח סגה"כ הנ"ל עש"ה ותבין ובאתי רק להעיר

והנה אם גם נאמר דהך דר"ח סגה"כ הכוונה רק דמרצה על העור לבד מ"מ ג"כ נראה הכוונה בהכרח וודאי דכ"ז שלא נודע הטריפות הי' מרצה לגמרי ורק בהתוודע הטריפות בבני מעיים הוא דמתבטל הריצוי מעתה למפרע ע"י הידיעה של עתה ואיתי' לביטול זה רק בריצוי דגוף הקרבן דשייך ביה ענין הטריפות אבל עור דאין בו חיות ולא שייך ביה טריפות מצד עצמותו. וגם י"ל דפסול טריפות לגבוה הוא ג"כ רק כפי ענין איסורו להדיוט דהוא איסור אכילה ושייך רק במידי דאכילה אבל לא בעור דהוא רק מידי דהנאה ואין טריפות אוסר בהנאה ע"כ אין מתבטל ע"י התודעות הטריפות הריצוי מן העור דאילו לא הי' גם בשעתו ריצוי כלל ואנחנו הוא שסברנו בטעות שהי' ריצוי מפאת שלא ידענו מן הטריפות אבל באמת לא הי' גם בשעתו ריצוי כלל בזריקה אוי א"א בשום פנים לומר דריצתה הזריקה על העור וכנ"ל

וע"ע בזבחים שם דקיימינן שם בסברא דס"ל לר"ח סגה"כ כראב"ש דאין הדם מרצה על העור בפ"ע אפי' בקרבן כשר כל היכא דהבשר פסול וא"א לו לרצות על הבשר וא"כ כ"ש כאן דגוף הקרבן לא הוי קרבן כלל ואין בו ריצוי כלל ואין עולה לבעלים דאין ענין לזריקה וודאי לרצות על העור ואין לריצוי כזה שום מובן כלל וכלל וכנ"ל ועל כרחך לנו לומר דבשעתו ריצה לגמרי ומהשתא הוא דמתבטל הריצוי למפרע ומן העור אין מתבטל וכנ"ל וא"ל דאכתי נמי כיון דס"ל כראב"ש הנ"ל דצריך לרצות גם על הבשר א"כ איך אפשר שהי' מרצה בשעתו גם על הבשר אטו יש ענין לזריקה להתיר איסור טריפה שלא נודע דז"א דאף שאין מתיר את האיסור לאכול הבשר בפועל מ"מ ריצוי מיהת שייך גם על הבשר כענין ציץ מרצה על אכילות אף דאין מתירו לאכול בפועל והנה הא דבהתבטלות הריצוי למפרע נשאר הריצוי על העור י"ל עוד הבנתו דכיון דעור לא שייך ביה טרפות ורק אם הקרבן טריפה הא א"א שיהי' ריצוי על העור לבד דהא אין העור קרבן מצד עצמו ובהכרח שיהי' העור נגרר אחר דין גוף הקרבן וכמובן וע"כ זה שייך רק עכ"פ היכא דבשעה שאנו אומרים שירצה על העור אין שם ריצוי גוף הקרבן משא"כ כאן דבשעת זריקה שהי' הריצוי על העור הרי הי' ריצוי גם על הקרבן ורק עתה הוא דמתבטל למפרע הריצוי מן הקרבן לכן אין נגרר עוד בזה העור אחרי הקרבן דהרי זה כעין הך דתוס' יבמות (דף כ"ו ע"א) דכתבו בהא דחליצה פסולה דצריכה לחזור על כל האחין דהיינו רק היכא דהיבום אסור עתה בעצם אבל היכא דאסור רק מפאת דהי' אסור בשעת נפילה וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' אז אין זה גורר עוד את החליצה אחריו להקליש גם החליצה לענין שתהא צריכה לחזור על כל האחין עש"ה וע"כ כי היכא דאמרי' שם כן מהקודם אל המאוחר דכיון דאין האיסור עתה בעצם והאיסור רק מהקודם אל המאוחר מפאת דלא היתה ראויה בשעת נפילה וכל יבמה כו' לכן אין גורר עוד לחליצה כי' ה"נ אמרי' כעין זה כאן מהמאוחר אל הקודם דכיון דבשעתו הי' ריצוי לגמרי ורק דמהמאוחר אל הקודם אמרי' דע"י הטריפות שנודע עתה מתבטל למפרע ריצוי הקרבן לכן אין זה גורר עוד לעור ושפיר נשאר הריצוי על העור לבד ואיך שיהי' עכ"פ צריך לומר בהכרח דהי' בשעתו ריצוי לגמרי ורק על ידי התודעות הטריפות עתה הוא מתבטל למפרע דאילו לא הי' בשעתו ריצוי כלל אזי גם על העור א"א לומר בשום פנים שהי' ריצוי וכנ"ל כן נלע"ד פשוט

והנה אין נפקותא באמת בזה בשום מקום בפסול הנודע רק לאחר זריקה אי אמרי' דאגמ"ל דלא היה ריצוי מעולם או הענין דיש ריצוי בזריקה ורק דע"י התודעות דאח"כ הוא מתבטל למפרע דממ"נ כ"ז שלא נודע הפסול הרי אין לדון בדבר ומה נ"מ אם יש ריצוי או לא [ויוכל להיות