גבורות שמונים קסז

ובדיעבד אם עלו המזבח מקבלם יש להם ראויות ושייכות עדיין למזבח ולכן יש בם קדושה עדיין מפאת זה משא"כ בבשר קדשים דרק אם עלה על המזבח הפנימי לא ירד לא שייך לומר דיש בו קדושה עדיין מפאת היותו ראוי למזבח הפנימי דז"א דלמזבח הפנימי הא אין לו ראויות ושייכות באמת כלל רק דכח המזבח הפנימי גדול לקדש גם את שאינו ראוי לו אבל הבשר אין לו קדושה מפאת זה כיון דהוא באמת אין ראוי כלל למזבח הפנימי ואין לו שייכות אליו כלל ולא שייך לומר דיש בו קדושה מפאת היות לו ראויות ושייכות למזבח עדיין דהא באמת אינו ראוי ורק דכח המזבח הוא שגדול לקדש גם את האינו ראוי ודו"ק היטב מאוד]. כב) שירים האסורים באכילה אי מהני בהו מחשבת אכילה חוץ לזמנן לפגל הקרבן על ידו, אות נ"ג. כג) יביא רשב"א גיטין (דף נ"ד ע"ב) דמטמא תרומה אין בו איסור מה"ת ועשה דושמרתם את תרומותי אסמכתא בעלמא הוא וידון אי גם חיוב שימור דקדשים הוא רק דרבנן, שם. כד) יביא סברא של חידוש לראב"ד בהשגות פי"ד מפסולי המוקדשין דקרבן שדינו שלכתחלה לא יקרב ואם קרב הורצה לא מהני בי' פסול מחשבה דחשיב אין ראוי לעבודה מפאת שלכתחלה אין לו להיות קרב ואין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה. שם. כה) יביא סברת מ"ד נדרים (דף כ"ט) דקדוה"ג פקעה בכדי וידון דלפי"ז המקדיש עולה לשלשים יום לדמיון וקרבה ביום ל' אזי הבשר הנשאר ממנה אחר ל' נעשה חולין מאיליו ואם יחשבו בעולה זו על אכילת בשר למחר אין המחשבה מפגלת כיון דלא תהי' האכילה למחר אכילת קודש חוץ לזמנו רק אכילת חולין גרידא, אות נ"ו. וע"ע בפנים אריכות בזה באות ס"א ומש"ש באות נ"ו דפשוט דהא דאמרי' בנדרים שם דאומר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים דהוי כל ל' עולה ולאחר ל' שלמים דה"ה אם יאמר שיהי' עילה כל ל' ולא יקדישו אאחר ל' לשלמים אזי יעשה חולין לאחר ל' נזכרתי דכן מבואר בירושלמי קידושין פ"ג ה"א ר' אבוה בשם ר"י הרי זו עולה ל' יום. כל ל' הרי זו עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין מאילי' מעילתה מה היא ר' יוחנן אמר מעילתה ברורה (חייב עלי' קרבן מעילה ודאי כל ל' יום) ר' זעירא ר' הילא תרווהון אמרין מעילתה ספק (דס"ל הואיל ולא הקדישה אלא לשלשים ולאחר ל' יוצאת לחולין ספק הוא אם מועלין בה כשאר קדשים או לא. פני משה) עכ"ל הירושלמי ואי נימא דאין מעילה בהקדש קרבן לזמן יש לספק במה שכתבתי בפנים דהי' בעל הסוטה מקדיש את המנחה ליום ההוא לבד ע' בפנים די"ל דהואיל וסתם מנתה יש בה מעילה והית' כוונת התורה בסתמא במנחת סוטה אמנחה שיש בה קדושה גמורה למעול כמו שהיא סתם מנחה וע"כ אם לא תהי' בה קדושה גמורה למעול אולי לא יהי' בה עוד כח בירור ובדיקת הסוטה. ואולם ראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) הא מצי סבר כר' יוחנן הנ"ל דמעילתה ברורה וגם זה הרי אין ברור אם לא יהי' לה כח הבירור מפאת שאין בו מעילה ואם נאמר דיהי' לה ג"כ כח הבירור שפיר אדרבה גם עפי"ז תתיישב הקושי' מסוטה וזה לפמ"ש כבר באות מ"ג דהא דבעלים מפגלין מטעמא דקרוין מקריב הוא רק מפאת ההקדש שמקדישין דההקדש קרוי הקרבה וכתבתי שם דרק במקדיש קדושה גמורה למעול הוא דחשוב מקריב מחמתה וע"כ קדשי עכו"ם דאין בהם מעילה לכן גם לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ עכו"ם נודרין נדו"נ כישראל ואין חוששין שמא יפגל דעכו"ם אין בכחו לפגל גם לראב"י דלא חשוב מקריב בהקדישו מפאת שלא הקדיש קדושה גמורה למעול ע"ש בארוכה וא"כ ה"נ אדרבה י"ל דס"ל לראב"י דהקדש קרבן לזמן אין בו מעילה כר"ז ור' הילא דנסתפקו לומר כן וע"כ אם הי' הבעל מקדיש את המנחה לזמן שפיר אין עוד פיגול לבעלים ואין חשש שמא תפגל הסוטה [דאפי' תימא דמאי דקריי' קרא מנחתה היינו דאחשבי' קרא להקדש המנחה כאילו היא הקדישתו מ"מ הקדש לזמן אפי' הית' היא מקדשת ממש