גבורות שמונים קנח

אבל בעופות ומנחות דידהו שפיר אין יכולות לפגל וזה לפמ"ש כבר דהא דס"ל לראב"י דבעלים קרוין מקריב ויכולין לפגל מש"ה ואף דהא אין הבעלים מקריבין כלל דהקרבה הוא בכהן וכתבתי כבר באות (כ"ט) ועוד בשאר אותיות דההקדש עצמו חשוב הקרבה וכהך דתמורה (דף ו' ע"ב) דמפרשי' ללא תקריבו לא תקדישו ומפאת ההקדש הוא דחשובי בעלים מקריב ויכולין לפגל וכך היא ההבנה הפשוטה וודאי בהך דראב"י דענין הקרבה דבעלים הוא במה שמביאין ומקריבין את הדבר לגבוה בהקדישם ומתנדבין אותו לגבוה דאילו ההקרבה דעבודות הא בכהן היא נעשית ולא בבעלים וע"כ נראה דכיון דכל כח הפיגול דבעלים רק מפאת ההקדש שלהם ע"כ רק בקרבנות אנשים וכן בקרבנות בהמה דנשים דענין הפיגול שבם גם ההקדש דבעלים היא סבתו ומחייבו ולכן יש גם לבעלים ענין לפגל אחרי שהקדש מהם הי' וכמובן משא"כ בעופות ומנחות דנשים דכל עיקר מה שנוהג בם ענין הפיגול הוא רק מסבת עבודת הכהן כיון דהכתוב הזכיר בם רק קדושת בני ישראל ואין לזה ענין בהקדש הראשון דהי' רק מבנות ישראל וכנ"ל וע"כ כיון דאין שייכות להקדש הבעלים בפיגול דידהו כלל וכל סבתו רק עבודת הכהן ע"כ שפיר רק לכהן הוא דיש לו כח לפגל אבל לבעלים הנשים שפיר אין כח לפגל כלל כיון דכח פיגול דבעלים הוא רק מפאת ההקדש שלהם ואילו בעופות ומנחות דנשים הרי אין אל ההקדש דבעלים שום שייכות בענין הפיגול ואיננו סבתם כלל וככל הנ"ל וע"כ שפיר לא היתה הסוטה יכולה לפגל כלל במנחתה ולק"מ ודו"ק כי הדברים נכונים בס"ד

עט) עי"ל דראב"י דס"ל דבעלים מפגלין משום דבעלים ג"כ קרוין מקריב מקרא דוהקריב המקריב כבר כתבתי כ"פ דק' להבין הדבר באמת מה שהבעלים קרוין מקריב והרי אין עושים כלום והכהן הוא שעושה מעשה ההקרבה לא הבעלים

ונראה בזה עוד ואומר דהנה מה שכתבתי לעיל באותיות (כ"ב מ"ט) דאע"ג דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ מחשבת בעלים לשמה לא בעי' בהקרבה אפי' לראב"י דכך היא הסברא הפשוטה לכאורה דהא שמעי' לי' לראב"י רק דאמר דבעלים מפגלין היינו שאם חישבו בעלים מחשבת פיגול הוי פיגול אבל הא לא מצינו לו שיצריך שיחשבו בעלים מחשבת לשמה בהקרבה דקרבן וילפותא דידי' נמי הרי היא רק מדכתי' והקריב המקריב אלמא דבעלים קרוין מקריב הילכך איתניהו בכלל המקריב אותו לא יחשב וא"כ הרי הוזהרו הבעלים רק על מחשבה הפוסלת והן פוסלין במחשבה שאינה נכונה כדכתי' לא יחשב אבל שיהי' חיוב על הבעלים לחשב מחשבת לשמה כמו שצריך הכהן לחשב מחשבת לשמה בעבודתו זה מניין לנו ואולם ראיתי אח"כ בפיה"מ להרמב"ם שהוא מייחס סברא זו לת"ק דמתני' דזבחים (דף מ"ו) דאמר לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח כו' וכ' דס"ל לת"ק דבעל הקרבן צריך שיחשב מחשבה זו לשם זבח לשם זובח כו' ואם שדברי הרמב"ם אלה צע"ג לענ"ד דאין מזה רמז בדברי הת"ק כלל דהאמר רק לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' והיינו דהזובח והעובד צריך לחשב לשם ו' דברים אלו אבל הרי לא נאמר בדבריו כלל דבעל הקרבן צריך שיחשב כן ויש לדון טובא בדברי הרמב"ם אלה וע' בתוי"ט ואולם עכ"פ אחרי היות הרמב"ם מייחס סברא זו לת"ק הנה עכ"פ הרשות בידינו לייחס עכ"פ סברא זו לראב"י דשמעי' לי' בהדיא דשייכי בעלים במחשבה דהאמר דבעלים מפגלין ולומר דבעי נמי ראב"י מחשבת בעלים לשמה ובסברת ראב"י נתיישבתי דהדבר מתאים שפיר וזה די"ל דס"ל לראב"י דכיון דבעי' מחשבת לשמה בהקרבה ע"כ זהו עצמו מה שהבעלים קרוין מקריב מפאת דמחשבת לשמה רמי גם עלייהו שיחשבו בהקרבה ומהאי קרא גופי' דכתי' והקריב המקריב וקריי' קרא לבעלים מקריב הוא דילפי' לי' דכיון דא"א לומר דקרינהו רחמנא מקריב מפאת מעשה ההקרבה שהרי אין עושים מעשה הקרבה כלום וע"כ דקרינהו רחמנא מקריב מפאת המחשבה שיש בהקרבה דהתורה אמרה שגם הבעלים יהיו מקריבין