גבורות שמונים קנה

לכן גם כשהוא בפועל אינו ברשותו כהך דצנועין דמניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ג"כ חייל חילול והרי וה דלא כסברת הפמ"ג הנ"ל דכיון דבלא"ה אינו שלו שוב לא עשאו הכתוב כו' ויש עוד לדון בזה ובאתי רק להעיר]

עח) עי"ל דהנה בש"ס זבחים (דף מ"ד ע"א) איתא ת"ר או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים (לענין פיגול) מה שלמים מיוחדין נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף כל כו' נאכל ליום ולילה מניין ת"ל מבשר כל ששיריו נאכלין עולה שאין שירי' נאכלין מניין ת"ל זבח מניין לרבות העופות והמנחות עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע ת"ל (גבי טומאה) אשר הם מקדישים לי ואתי נותר חילול חילול מטומאה ואתי פיגול עון עון מנותר כו' הנה דבש"ס מייתי לפיגול דעופות ומנחות מקרא דאשר הם מקדישים לי דאתי לרבויי כל מה שמקדישים ואפי' עופות ומנחות ואתי נותר כו' ואולם בת"כ פ' צו פרק י"ג ברייתא ד' איתא וז"ל או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים כו' ת"ל בשר כו' עולה שאין שירי' נאכלין מניין ת"ל זבח מיני זבחים העופות והמנחות שאין מיני זבחים מניין כו' ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לרבות את כולן עכ"ל הת"כ. והנה דיש חילוק בזה בין הש"ס דידן להת"כ דבש"ס דידן מייתי לעופות ומנחות מקרא דאשר הם מקדישים לי ואילו בת"כ מייתי להו מקרא דאל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל והנה צריך להבין מדוע נאיד הש"ס מילפותא דת"כ הנ"ל ובמאי קמיפלגי

ונראה לומר בפשיטות בזה דקשיא לי' לגמ' על הילפותא דת"כ דיליף עופות ומנחות מקרא דאשר יקדישו בני ישראל דא"כ הא תיקשי דהתינח עופות ומנחות של אנשים אבל עופות ומנחות של נשים מניין דהא בני ישראל ממעט תמיד בנות ישראל וע"כ יליף לי' הש"ס מקרא דאשר הם מקדישים לי ואין לומר דהא בקרא דאשר הם מקדישים לי נמי הא רישא דקרא דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' דהא לק"מ ומוכרחני להביא כל לשון המקרא בזה בויקרא כ"ר ב' דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ד' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לד' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא וגו' והנה יש חילוק בין ב' כתובים אלו דבקרא דוינזרו דתיבת וינזרו ביאורו פרישה שיפרשו מקדשי בני ישראל בטומאתם ע"ש בפירש"י ע"כ זה כולל הן אכילה והן הקרבה שלא יאכלו הקדשים בטומאת הגוף ולא יקריבו אותם בטומאת הגוף ואילו בכתוב השני כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו' מקרא זה קאי רק אאכילה לחוד כמבואר שם בפירש"י אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל ולמדוהו רבותינו מג"ש כו' וכך נדרש בת"כ (אהך קרא כל איש אשר יקרב וגו') וכי יש נוגע שיהא חייב א"כ מת"ל יקרב משיכשר להקרב שאין חייבין עליו משום טומאה אא"כ קרבו מתיריו עכ"ל רש"י ז"ל [ודרש דת"כ הנ"ל הוא ג"כ בזבחים (דף מ"ה ע"ב) וכי יש נוגע שהוא חייב א"כ מת"ל יקרב בהוכשר בשר ליקרב הכתוב מדבר כו']

ומבואר איפוא דהך קרא דאשר יקרב פשטי' דקרא הכוונה נגיעה וע"ז הוא הדרש וכי יש נוגע שהוא חייב ונדרש על אכילה דמצינו דאפקה קרא בלשון נגיעה כמו בכל קודש לא תגע דהכוונה לא תאכל והנה בהך קרא דבכל קודש לא תגע הא אין שייכות ענין הקרבה כלל דהא אאשה הזרה קאי ולא שייכא בהקרבה והאזהרה רק על אכילה ואפקה קרא בלשון נגיעה וא"כ גם כאן אף דמישתעי בכהנים מ"מ כיון שנאמר אשר יקרב דהוא כמו אשר יגע לפי הפשט וכנ"ל א"כ ג"כ קאי רק אאכילה לחוד דמצינו כבר דאפקה קרא בלשון נגיעה בקרא דכל קודש לא תגע אבל אין נכלל כאן אזהרת