גבורות שמונים קמז

הוא שם איפוא ודבר הלמד מעניינו דאין יכולה לפגל והקושי' הוא רק דנילף משם אלעלמא דאין בעלים מפגלין וזה וודאי הא לאו קושיא היא דבתורת לימוד וודאי דאין ללמוד משם דאין בעלים מפגלין כיון דהסוטה איננה בעלים באמת כלל רק דמדקרי' קרא מנחתה ידעי' דרחמנא אקני לה חלק במנחה וא"כ הרי יוכל להיות דרחמנא אקני לה חלק רק עד העבודות דג"כ כתי' שפיר והביא את מנחתה וכנ"ל אבל משעת העבודות הרי יוכל להיות דפקע זכותה באמת ואיננה בעלים כלל בשעת העבודות לשתוכל לפגל בם וא"כ הרי עכ"פ אין ללמוד משם דאין בעלים מפגלין וכמובן וז"פ

והנה גוף הדבר לומר דרחמנא אקני לה חלק במנחה רק עד העבודות ומאז פקע זכותה יש לו טעם ג"כ לומר כן די"ל דהא דאקני רחמנא חלק לסוטה במנחה הוא מפני התנופה דכיון דמנחת סוטה טעונה תנופה בסוטה א"כ וודאי דהוא דבר נצרך בפעולת המנחה שתהי' הסוטה מניפה את המנחה וכיון דתנופה בעי בעלים ע' סוטה (דף י"ט ע"א) וע"כ הוכרחה תורה איפוא להקנות להסוטה חלק במנחתה עבור התנופה דאחרי שידעה התורה היות ענין הדבר מבקש ומחייב תנופת הסוטה וענין התנופה ג"כ ידעה תורה דמבקש ומחייב היותו בבעלים דווקא נמצא שענין המנחה מחייב שיהי' לסוטה חלק בה עבור התנופה שהיא צריכה להניפה ודו"ק היטב מאוד וע"כ הוצרכה המנחה להיות גם של הסוטה רק עד התנופה ועד בכלל אבל אחר התנופה שפיר י"ל דפקע זכותה וא"כ כיון דהתנופה היתה עוד לפני הקמיצה א"כ שפיר בשעת הקמיצה ועבודות שאחרי' לא הי' לה חלק במנחה עוד ולא היתה יכולה לפגל עוד כלל

ואין להקשות ע"ז מן הירושלמי המובא בתוס' סוטה (דף כ"ג ע"א) ד"ה כל דאמר במנחת סוטה הנשואה לכהן ליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה ליאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן כו' וא"כ לדברינו דבעבודות כבר פקע זכותה א"כ הרי שפיר יכולה ליקרב כליל דבשעת ההקרבה הרי כבר היא של הבעל הכהן לבד ושפיר יש לה ליקרב כליל דז"א די"ל דהירושלמי הוא אליבא דידן דקיי"ל דאין בעלים מפגלין וע"כ מיסתבר טפי לומר דכיון דכתי' והביא את מנחתה ויש לה חלק בשעת ההבאה לא פקע זכותה עוד כלל כיון דאין לנו ראי' לומר דפקע זכותה משא"כ לראב"י דבעלים מפגלין ותיקשי דהיתה יכולה לפגל בשעת העבודות ואין כאן בירור כלל וע"כ שפיר מזה עצמו יש לנו ראי' לומר דרחמנא אקני לה חלק רק עד העבודות אבל מעבודות ואילך פקע זכותה וכנ"ל או שדנין ומכריחין מכח זה דרחמנא אקני לה חלק רק עבור התנופה ואחר התנופה פקע זכותה וכנ"ל

ועוד נראה דהירושלמי אתי שפיר אליבא דכ"ע וגם לראב"י ואף דלראב"י מיהת בשעת ההקרבה כבר אינה שלה כלל רק של הבעל לבד אפ"ה שפיר אמר בירושלמי דאינה יכולה ליקרב כליל וזה לפי מה שכתבנו דבשעת התנופה עכ"פ הוצרכה המנחה להיות של הסוטה כיון דהיא מניפה אותה ותנופה היא בבעלים ורק מאחר התנופה ואילך הוא, דאפשר להפקע זכותה

ולפי"ז נראה לפי המבואר בתוס' זבחים (דף כ' ע"ב) ד"ה יציאה דאין קידוש כלי מקדש במנחה להפסל ביוצא ורק קמיצה הוא דמקדשה לענין זה דמשום קידוש כלי לא מיפסיל ביוצא במידי שלא נעשה בו עבודה עדיין עש"ה וכתבו שם ע"ז וז"ל וא"ת וכיון דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהו קמיצה אימתי מיפסלי ביוצא ושמא באותן מועיל קידוש כלי עכ"ל ומבואר בזה דמנחת כהן דכולה כליל אזי קידוש המנחה בכלי לו כח פעולת הקמיצה שבמנחת הדיוט

וע"כ נראה לומר והכי מסתבר דמנחת כהן דכולה כליל ואן בה קמיצה אין הענין שאין המנחה צריכה אל הפעולה שפועלת הקמיצה במנחת הדיוט רק היא צריכה שפיר