גבורות שמונים קמ

וא"כ לפמ"ש באתוון דאורייתא כלל (כ"ד) דכל מה שהאדם עושה בלי כוונה חשוב כנעשה מאיליו עש"ה שהבאתי שם ראי' לזה מדברי התוס' יבמות (דף צ"ו ע"ב) ד"ה קרעו דכתבו דקרעו משמע בכוונה והקורע שלא בכוונה לא יפול עליו ל' קרע רק ל' נקרע עש"ה ובחידושינו במ"א הרבינו עוד ראיות רבות בזה וא"כ גם כאן י"ל דיש שייכות תנאי בענין הכוונה שהוא עושה בכוונה ולא כמתעסק ובזה הוא מתנה דכוונתו הוא רק ע"מ כך ואם לאו כוונתו מסולקת מזה וישאר כאילו עשאוהו כלי המעשה שלו בלי כוונתו כלל דאז הו"ל ג"כ כנעשה מאיליו וכנ"ל

ועכ"פ יש לדבר הבנה יותר כאן מבהך דשכחה דשם נראה דאפי' נקצר מאיליו לגמרי יש חיוב שכחה דלא דמי לפאה דתנן שס (פ"ב מ"ז) דאם קצרוה לסטים קרסמוה נמלים כו' פטורה דבשכחה אין הקצירה היא המחייבת וכמובן ויש עוד לדון בזה שם ואכ"מ ואיך שיהי' עכ"פ מל' חכמים הנ"ל נראה דענין הפיגול הוא תנאי דכך גזרה תורה שיכול העובד להתנות תנאי זה בעבודתו שהוא עובד רק ע"מ כך וכך שתהי' הזריקה למחר או שפיכת שירים למחר וכל כיוצא בזה ואם יש תנאי זה אז גזרה תורה דנעשה פיגול על ידו ובמחשבת חוץ למקומו נעשה פסול על ידו וכמובן

ולפי"ז הנה לכאורה אין מובן ענין פיגול הבעלים כלל דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין דהא כיון דכל ענין הפיגול הוא רק תנאי בעשייתו והבעלים הרי אין עושים כלום וא"כ על מה הם מתנים והרי וודאי שא"א להם להתנות על מעשה אחר ולומר שזריקה הכהן הוא ע"מ לשפוך שירים למחר וכדומה ורק במעשה של עצמו הוא שיפול ענין התנאי לומר שעושה רק ע"מ כך וכך וכמובן וצ"ל דכיון דלבעלים ג"כ יש רצון בהקרבה ולולי הרצון ההקרבה פסולה וכנ"ל א"כ הא שייך ג"כ תנאי שפיר ברצון הזה שמחשב שהוא רוצה בהקרבה רק ע"מ שיושפכו שירים למחר כו'

וזה דבר מוכרח דכיון דכל ענין הפיגול הוא רק תנאי ואילו הבעלים הרי אין עושין דבר ואין להם במה להתנות וא"כ ע"כ דתנאי הפיגול שאמרה תורה שגם הבעלים יכולים להתנות ומהפגל הקרבן עי"כ [וכדילפי' לראב"י מקרא דוהקריב המקריב דקאי אבעלים דאיתנהו ממילא משום זה בכלל המקריב אותו לא יחשב] הכוונה הוא שיתנו על הרצון שלהם כיון שעל דבר אחר אין להם להתנות שהרי אין להם עשי' אחרת שיתנו עלי' רק הרצון לבד ולפי"ז בסוטה דגם הרצון אין לה וכנ"ל וא"כ ממילא הרי אין לה על מה להתנות ולא שייך בה ענין הפיגול כלל דהרי א"א לה להתנות אני רוצה בהקרבת המנחה רק ע"מ שיתאכלו שירים למחר ובאם לאו איני רוצה בהקרבתה דהא בלא"ה אינה רוצה בהקרבתה וגם לא בעינן רצונה כלל בלב בהקרבה לשתוכל להתנות בו דאילו הי' צריך רצונה בלב בלא"ה לא הי' אפשר למנחה שתוקרב דהא וודאי אינה רוצה אם היא טמאה וכמ"ש כבר וא"כ הא ליתא לסוטה ענין הפיגול כלל

והנה דבר זה שכתבנו דפיגול הבעלים הוא ברצון שלהם יש להסבירו עוד ביותר דיוק עפ"י גמ' מנחות (דף ז' ע"א) דר' אבימי תני מנחות בי ר' חסדא כו' פגע בי' ר"נ א"ל כיצד קומצין א"ל מכלי זה א"ל וכי קומצין מכלי שע"ג קרקע א"ל דמגבה לי' כהן כו' איתיבי זה הכלל כל הקומץ והנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול כו' חוץ לזמנו כו' ואילו מגביה לא קתני תנא סדר עבודות נקט ולא סדר כהנים ומבואר בזה דאי אין קומצין מכלי שע"ג קרקע וצריך הכלי שקומץ ממנו הגבהה אזי הכהן המגביה את הכלי יכול ג"כ לפגל ואף דהוא הא אינו עושה עבודת קמיצה כלל מ"מ צ"ל דכיון דהקמיצה צריכה להגבהת הכלי וא"א לה בלתה לכן ה"ל ההגבהה ג"כ מכלל הקמיצה הואיל והיא הכשר שא"א בלתה ומהני מחשבה מש"ה גם בה וכן הוא עוד ביומא (דף מ"ח ע"ב) בעי ר' פפא חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה