גבורות שמונים קלח

לשמה אינו חל ואולם יש לדון בזה מטעם אחר ולומר דמחשבת השלא לשמה דכהן לא מהני מידי מה שתלה אותה בחלות פיגול של הסוטה דהוי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד או כמו תנאי שא"א להתקיים דכיון דא"א להיות חלות פיגול ושלא לשמה יחד א"כ תנאו שהוא מתנה על מחשבת השלא לשמה שיחול רק באם יחול פיגול הסוטה לא חייל תנאי זה ונשארה מחשבת השלא לשמה שלו בלי תנאי ושפיר חיילא ומיפסלא המנחה ואם לא נדון בזה תורת תנאי י"ל דאין מחשבת שלא לשמה חיילא כלל וכלל ואף לא לבטל מחשבת פיגול דסוטה דכיון דתלה מחשבתו בחלות פיגול ואין מציאות למחשבתו עם חלות פיגול ה"ל מחשבתו מחשבת הבאי ולאו מחשבה היא כלל וכאילו לא חישב ושפיר יש למחשבת פיגול דסוטה לחול באין מפריע

ואך לדרכנו כאן בזה נכון שפיר דאין הכהן תולה כלל מחשבתו בפיגול הסוטה רק כי אורחי' מחשב מחשבת שלא לשמה תכ"ד של הקטרת הקומץ ורק הדברים מאיליהם תלוים זב"ז דאם יחול פיגול הסוטה הרי לא נקטר כהלכה ושוב יש מקום גם למחשבתו ושוב מחשבתו חיילא שפיר ושוב לא חייל פיגול הסוטה ושוב הרי נקטר כהלכה ושוב לא חיילא מחשבתו וע"כ כל כמו זה שהדברים מתהפכים בעצמותם מאיליהם שפיר יש לנו לומר דגם שניהם חלים וככל הנ"ל

ע') עי"ל דכבר כתבתי כ"פ דצריך הבנה בהא דס"ל לראב"י דבעלים קרוין מקריב ויכולין לפגל מש"ה דאמאי קרוין מקריב הא אין עושים בהקרבה כלום והנה כבר כתבתי ג"כ די"ל דהא דקרוים מקריב הינו מפאת רצונם בהקרבה דכיון דבלי רצונם א"א שיוקרב כדקיי"ל יקריב אותו לרצונו ובאומר איני רוצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא רוצה באמת כיון דהמצוה שיקריב ואך היצר הסיתו שלא להקריב וע"כ כיון דנסתלק היצר עכ"פ מפאת הכרח הכפי' דא"א להיות כרצון יצרו אחרי שכופין אותו להיפוך ושוב כיון דנסתלק היצר הוא רוצה באמת ודאי דנפש הישראלית טובה בעצם ורוצה לעשות ודאי רצון יוצרה ית' בהסתלק היצר המונע וכנודע דברי הרמב"ם בזה וא"כ בכל קרבן הרי בעי' איפוא רצון הבעלים שיוקרב ובלתו א"א שיוקרב ורק דבאומר אינו רוצה מסלקין יצרו המסיתו לזה ע"י הכפי' כדי שירצה באמת בלבו וכיון דיש רצונו לכן הוא קרב וע"כ כיון שצריך רצון הבעלים להקרבה לכן זה חלקו בהקרבה מה שהוא רוצה בה וא"א לה בלתי רצונו וקרוי מקריב מש"ה וע"כ ג"כ יכול לפגל ולפי"ז נראה דגבי מנחת סוטה אם הסוטה טמאה הא וודאי דאין רצונה שתוקרב המנחה ואף שאין אומרת כן היינו רק שהיא בושה לומר כן שתתגלה טומאתה ובושה להודות על טומאתה וא"כ הרי יש לה רק רצון לשתוק ושלא לומר לא תיקרב מנחתי מפני הבושה אבל בעצם ההקרבה הרי אינה רוצה כלל וודאי ואילו הי' אירע פסול במנחה שיושפך הדם וכדומה וודאי הי' ניחא לה בלבה כדי שלא תובדק דגבי סוטה הא אין לומר דכיון דמפני הבושה נסתלק היצר שלא לומר לא תיקרב שוב בלבה ניחא לה באמת בהקרבה כטבע הישראלי לעשות כמצות הבורא ית' דז"א דהא בסוטה אין המצוה כלל שתוקרב המנחה אם טמאה היא דאם היא טמאה אדרבה ההלכה מחייבתה שלא תתן להקריב את המנחה ולא תשתה ולא יומחק השם רק תודה על טומאתה ולכל הפחות שתאמר איני שותה וא"כ הא לא שייך לומר שמפני טבע הישראלי הרוצה בטוב וודאי היא מרוצה בהקרבת המנחה דאדרבה טבע הישראלי של כשרות הרי מחייבה ההיפוך שלא תתן להקריב ולא תשתה כלל וא"כ ן דאין לנו לומר דהיא רוצה בהקרבה מפאת דין התורה המחייבה בזה שוב הרי יש לנו לומר ודאי דאינה רוצה בהקרבה ואין לה רק רצון שלא לומר לא תיקרב מפני הבושה אבל בעצם ההקרבה הרי ודאי אין רצונה כלל וגזה"כ במנחת סוטה שתוקרב אף אם