גבורות שמונים קלא

וכל שיש ריחוק יותר הוא סותר ומבטל יותר ממילא ענין השליחות א"כ כיון דבסוטה יש ריחוק יותר וכנ"ל א"כ הא אין לדון בתורת לימוד מסוטה אלעלמא לומר דכי היכי דכשוצה אין הכהן שליח האשה מדאין יכולה לפגל ה"נ בעלמא אין הכהן שליח הבעלים דהא איכא למיפרך דמה לסוטה שכן מהות הסוטה רחוק טפי ממהות הכהן ממה שהוא בעלמא וכנ"ל וא"כ שפיר אית לן למימר דבעלמא כהנים שלוחי דידן נינהו ויכולים בעלים לפגל אף דבסוטה גילה קרא דאין הסוטה יכולה לפגל וכמובן

עוד יש להסביר מטעם אחר דמהות הסוטה הוא התנגדות למהות הכהונה וזה עפ"י המבואר בסוטה (דף ט"ז ע"א) ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן כו' להביא קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים איסי בן מנחם אומר אינו צריך ומה בטומאה קלה לא חלק הכתוב בטומאת אשת איש חמורה לא כ"ש וברש"י ומה טומאה קלה ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינה במיתת ב"ד אלא בכרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן שנאמרו בפרשת פרה אדומה שני פסוקים כי את מקדש ד' טמא את משכן ד' טמא בטומאת אשת איש חמורה לא כ"ש שהושווה מקדש ומשכן לבודקה ולבערה מתוכן עכ"ל

ומבואר דקדושת המקדש הוא היפיכיי ומתנגד למהות המתועב של הסוטה וקדושת המקדש עצמה היא הפועלת בבדיקתה ובביעורה של הסוטה שהיא עצמה בודקתה ומבערתה אחרי היותה הופיכיית ומתנגדת לה והנה במנחות (דף ט' ע"א) איתא איתמר בללה (למנחה) חוץ לחומת עזרה ר' יוחנן אמר פסולה ר"ל אמר כשירה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והדר והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר ומדכהונה לא בעיא בפנים נמי לא בעיא כו' ומבואר בזה דקדושת כהונה הוא מתדמה ומתאחד עם קדושת פנים וע"כ מידי דלא בעי כהונה דנין מזה דגם פנים נמי לא בעי וע"כ כיון דקדושת כהונה עניינו אחד עם קדושת המקדש א"כ כמו שמהות הסוטה מתנגד והיפיכיי לקדושת המקדש כמו כן הוא מתנגד והיפיכיי איפוא לקדושת הכהונה וא"כ נכון ג"כ ככל הנ"ל וכמובן

סו) עי"ל דבסוטה הרי באמת המנחה של הבעל ומה שאנו אומרים שיש גם לסוטה חלק במנחה דיינינן לי' רק מדקריי' קרא מנחתה וכמ"ש והביא את מנחתה עלי' וכמ"ש כבר כ"פ וע"כ נראה פשוט דרק אם המנחה היא כשירה ומיקריא מנחה אז ממילא הרי הכתוב קורא אותה מנחתה ואז יש גם לה חלק בה אבל אם המנחה נפסלת דאז נראה דאין קרוי' מנחה כלל וכדמוכח גמ' מנחות (דף נ"ט ע"ב) שהבאתי כבר לעיל אות ס"ב] דפריך אהך דמנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עלי' לבונה מלקט את הלבונה וכשירה דאמאי כשירה נימא דיחוי (וע"ש בתוד"ה ותיהוי פך] ומשני חטאת קרי' רחמנא והכוונה לענ"ד דכיון דכתיב לא יתן עליה שמן ולא ישים עליה לבונה כי חטאת היא א"כ הרי גם כשהלבונה בתוכה נמי קריא רחמנא חטאת וע"כ גילה קרא בזה דקדושתה עליה גם בשעה שהלבונה בתוכה מדקרי' חטאת וע"כ ממילא אין בה דיחוי דכל ענין דיחוי נראה עניינו רק דכיון שנפסל הקרבן לכן ע"י הפסול פקע קדושתו מיני' וע' מהרש"א סוף האיש מקדש וע"כ נהי דנסתלק הפסול אח"כ מ"מ הקדושה הרי כבר נסתלקה ומאין תתחדש לו קדושה

ועיין לשון הגמ' מנחות (דף ק"ב ע"ב) דאמר לענין מעילה שנסתלקה ע"י הואיל אי בעי זריק דאף דנשפך הדם אח"כ מ"מ אין מועלין עוד וז"ל הגמ' מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושתי' במאי הדרא רכבא לה עכ"ל הגמ' וכזה הוא בכל דיחוי בקדשים דאחרי שהי' פסול בקרבן ונפקעה הקדושה ע"כ נהי דנסתלק הפסול אח"כ מ"מ בתר דפקעה לה קדושתה במאי הדרא רכבא לה ולכן אין