גבורות שמונים קכו

משלחין קרבנותיהם כמבואר בפסחים (דף ס"ב ע"א) וע' תוס' מועד קטן (דף ט"ו ע"ב) ד"ה אחרי ויכול לשלוח קרבנו גם ממדינת הים כמבואר בגיטין (דף כ"ח ע"א) צ"ל דמה ששלוחו עומד בשעת הקרבה הוי זה קיום מצות עמידת הבעלים על הקרבן מטעמא דששא"כ דבלא"ה צריך לומר כן דהא מצות עמידת הבעלים על הקרבן מעכבת בקרבן וכנ"ל]

ולפי"ז נראה לפי המבואר בזבחים (דף מ"ד ע"ב) לכל מנחתם לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות (שיהיו שיריהן נאכלין לכהנים) סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא ומנחת העומר להתיר אתיא ומנחת קנאות לברר עון קאתיא קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דמנחת קנאות איננה בכלל אשר כופר בהם משום דלאו לכפרה אתיא רק לברר עון ולא מיקריא כפרה וא"כ ממילא נמי הא ליתה ג"כ בכלל קרא דוכפר הכהן על הנפש וע"כ שפיר במנחת קנאות אין כלל מצות עמידת הבעלים על הקרבן לפי הנ"ל דמצות עמידת הבעלים על הקרבן מקרא דוכפר הכהן על הנפש הוא דנפיק וא"כ שפיר אף דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ במנחת קנאות שפיר ליכא פיגול כלל לבעלים דכיון דאין שם מצות עמידת הבעלים על הקרבן ממילא אין הבעלים קרויין מקריב [הן לטעמא דכתיבנא דמפאת העמידה הוא דקרוין מקריב ובין לטעם האחר דמצות העמידה מורה היות הכהן המקריב שלוחם דכיון דבמנחת קנאות אין שם מצות עמידת הבעלים על הקרבן ממילא אין הכהן המקריב שליח הבעלים דמסברא אין לנו לומר דהכהן המקריב הוא שליח הבעלים דאדרבה הסברא להיפוך דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' ורק מצות עמידת הבעלים על הקרבן הוא דמורה ע"ז היות הכהן שליח הבעלים וכנ"ל וא"כ היכא דאין מצות עמידה שפיר נשאר כפי הסברא החיצונה דאין הכהן שליח הבעלים ושפיר אין הבעלים קרוין מקריב] וליתנהו בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב ושפיר אין יכולים לפגל כלל וא"ל דהא בסוטה גופה כתי מצות עמידה דכתי' והעמיד הכהן את האשה לפני ד' דז"א דאין זה מצות עמידה על הקרבן רק הוא מענייני ההשקאה דצריכה הסוטה להיות לפני ד' ושם יהי' כל מעשה ההשקאה וכדכתי' שם והעמיד הכהן את האשה לפני ד' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת אבל לא נאמר בזה מצות עמידה על הקרבה ועדיין הקרבת המנחה בעצם לא נאמר בה מצות עמידה כלל מפאת הקרבה בעצם וז"פ

[ודע דמה שהערותי בענין מצות עמידת הבעלים על הקרבן דנלמד מקרא דתשמרו להקריב לי במועדו דכתי' בתמיד דמנ"ל למילף מזה אשאר קרבנות כזה יש לעיין ג"כ בתמורה (דף כ"ח ע"א) א"ר טובי' בר מתנה א"ר יאשי' מניין למוקצה מה"ת (מוקצה לעכו"ם דפסול לקרבן) שנא' תשמרו הקריב לי במועדו כו' לי ולא לאדון אחר (הנשמר לי כשר ולא מה שנשמר והוקצה אדון אחר היינו לע"ז) וק' ג"כ כנ"ל דאכתי מוקצה דשאר קרבנות מנ"ל ואולם גם שם יש לימוד אחר מקרא דמן הצאן להוציא את המוקצה ע"ש (דף כ"ח ע"ב)

וע"כ י"ל דר' יאשי' הנ"ל נמי ס"ל מיעוטא דמן הצאן רק דמן הצאן גרידא לא מיסתבר לי' לר' יאשי' למידרשי' אמוקצה ולא הי' נראה בעיניו מסברא לחדש דמיעוטא דמן אמוקצה לע"ז אתי ולחדש מכח זה דמוקצה לע"ז פסול לקרבן ולא היינו יודעין באמת מיעוטא דמן אמאי קאתי אבל לא היינו דורשין אותו מסברא לבד לחדש פסול מוקצה ורק כיון דמצינו כבר פסול זה בתמיד מקרא דתשמרו להקריב לי ולא לאדון אחר לכן מיסתבר מעתה שפיר לדרוש מיעוטא דמן אמוקצה גם בשאר קרבנות לומר דמוקצה הוי פסיל גם בשאר קרבנות וכנ"ל ג"כ כעין זה ומיושב בזה קושית התוס' תמורה שם מדוע לא מייתי הש"ס הך דר' יאשי' בלשון ותנא מייתי לה מהכא ע"ש ולהנ"ל ניחא דר' יאשי' נמי הא אית לי' דרשא דמן הצאן לעיקר דרשא אכלהו קרבנות וקרא דתשמרו