גבורות שלמה פה

השבת שהמה ישמרו השבת ומה יהי' שמירתם לעשות רש"מ וישרה הקב"ה שכינתו ביניהם ואז יומשך לעשות את השבת לאות לכבוד ישראל לעשות לדורותם ברית עולם ביני ובין ב"י שאם יעשו רש"מ ישמרו השבת לעשות השבת לאות לכבוד ישראל דאם לא יעשו רש"מ ולא ישמרו השבת אז אות היא לעולם כי ששת ימים ואז הוי לכבודו י"ת לרמז על חידוש העולם ועפ"ז נראה ליישב הסוגיא דביצה הנ"ל ביותר עפ"י דברי המהרש"א שם שפ"י א"ה לא לענשו נכרים עליו והצל"ח תמה עליו דהרי קיי"ל אפילו בשני בשבת נמי חייב ע"ש והן אמת דלק"מ דעכ"פ לשם שבת בעינן ולא לשם יו"ט כמ"ש בחובר' ולא כדעת הצל"ח אך לפמ"ש כעת א"ש דודאי זה תלי בדין אם דרשינן טעמא דקרא או לא דלמ"ד דרשינן טעמא דקרא הוי הטעם מכח משל למלך ומטרונה אז בעינן דוקא שיתכוון לסם שבת ובשבת ממש לא בשני בשבת רק לד דן דלא דרשינן טעמא דקרא כיון דסתם הכתוב יום ולילה לא ישבותו ממילא אסור בכ"ע אפי' בשני בשבת אפי' לשם חג בעלמא אבל הש"ס פריך לר"ש דדריש טעמא דקרא ממילא הוי הלאו דלא ישבותו רק בשבת ממש ולשם שבת מכח משל למלך ומטרונה ולכך פריך לר"ש אף בשבת לא לענשו אם שמרו כיון דאין יודעין מן השבת כפ"י המהרש"א שם ע"ש ודו"ק ועיין בחבורי בגדי יו"ט מה שתרצנו זה בכמה אנפי בעזה"י וע"ל פ' עקב

דרוש לפ' ויקהל

במדרש קהלת בפסוק טובה חכמה עם נחלה וז"ל טובה חכמה זה חכמתו של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל ובשעה שא"ל משה עשה כלים ומשכן אמר לו בצלאל רבינו משה מביאין את הכלים ומעמידין אותן באויר תחלה יעשה משכן ואח"כ ארון א"ל משה שמא בצל אל היית יושב בתחלה כתיב ועשו ארון ואח"כ ואת המשכן תעשה הוי טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה של בצלאל שהנחיל ארון לישראל והוא תמוה הן בגוף המאמר מ"ש שהנחיל ארון לישראל והראי' שמביא תמוה ביותר שהרי אדרבה משמע להיפך שאמר בתחלה ועשו ארון ואח"כ ואת המשכן תעשה להיפך מדברי בצלאל והנה להבין כ"ז נקדים מ"ש בחידושי מכבר בפ' בראשית בפ' ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי מע"פ האדמה מאדם עד בהמה כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ד' הנה יש לדייק חדא דמ"ש כי נחמתי כי עשיתם מיותר מי ביקש ממנו י"ת טעם בדבר וגם מה שסיים ונח מצא חן בעיני ד' אין לו סמיכות לכאן ויותר קשה למה כפל הלשון לומר אמחה את האדם מע"פ האדמה מאדם ועד בהמה ותרתי למ"ל אך נראה דהנה אחז"ל במס' ערבין בפסוק אחור וקדם צרתנו ותשת עלי כפך דאחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות ופריך פורעניות דמאי אם לפורעניות דאדם הרי אמר מר בתחלה נתקללה נחש אלא לפורעניות דמבזל דכתיב מאדם ועד בהמה והנה בחודשי מכבר הקשינו בזה ממ"נ אם בקללה מתחילין מן הקטן למה גבי מבול התחיל הקב"ה בגדו תחלה כמ"ש מאדם ועד בהמה ואם מתחילין בגדול בקללה למה בנחש התחיל הקב"ה בקטן כמ"ש בתחלה נתקללה נחש עמ"ש וכעת נראה כך דהנה יש חילוק גדול בין העונש הנמשך בתורת עונש מאתו י"ת ואינו חזרה מגוף המעשה למפרע רק הוי עונש מהשתא שרוצה להענישו אז מתחילין מן הקטן תחלה אבל היכי דהוי דרך חרטה שרוצה הקב"ה לחזור בו ולבטל אותו הענין מעיקרא אז הוי להיפך דנחזי אנן בפועל העושה כלי אם רוצה אח"כ לסתרו אז ממקום שגמר הכלי מתחיל לסתרו כדרך כל מי שמתחיל לעשות כלי הנעשה בקליעות הרבה ובסוף