גבורות שלמה קסח

להם את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחרי' ד"א אמר הקב"ה אם נזקקת לברכתה של תורה אף אני מברך אותך שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו' ד"א רבנן אמרו אמר הקב"ה אם ברכת על התורה לעצמך אתה מברך שנאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנית חיים וא"ת שמא לרעתכם נתתי לכם התורה לא נתתי לכם אלא לטובתכם שמה"ש נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר (חיוב כ"ח) ונעלמה מעיני כל חי אלו החיות ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים שנאמר (ישעי' ו) ויעף אלו אחד מן השרפים א"ל בני ממה"ש היא נפלאת מכם אנו נפלאת מניין ממה שקרינן בענין כי המצוה אשר אנכי מצוך כא נפלאת הוא ממך עכ"ל להבין כוונת המדרש מאי בעי בזה ובפרט מה שסיים אחר שאמר דרבנן אמרו אם ברכת את התורה לעצמך ברכת מסיים שמא תאמר מה ענין זל"ז אך הענין הוא עפ"י. הנ"ל ועפמ"ש בחודשי מכבר בפ' דברים בביאור הפסוק ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו דהמלאכים כמי משיגין התורה מדעת עצמן ומקיימין התורה ומה שרצו ליתן להם התורה שרצו להיות מצוין ועושין ולכך אמרו ברכו ה' גבורי כח עושי דברו שגם מתחלה היו עושי דברו רק שבקשו לשמוע בקול דברו ע"ש וכעת אוסיף עוד די"ל דכעת ודאי אין מה"ש משיגין התורה אך קודם שקבלו ישראל התורה הי' יודעין מה"ש התורה בעצמן רק שנענשו כיון שקטרגו לצוות להם על התורה ובע"כ שרצו להיות מצוין ועושין כדי לקבל שכר יותר וחפצים לעבוד ע"מ לקבל פרס ונענשו שנעלמה מהן התורה ולא יוכלו לקיים התורה אף בתורת אינו מצווה ועושה אבל ישראל שלא רדפו ליתן להם התורה רק הקב"ה נתעורר עליהם ליתן להם מוכח שלא היו כוונתם ע"מ לקבל פרס לכך זכו ליתן להם התורה ומ"מ לא נעלם משכלם בעצמם שגם בשכלם יכולין להשיג התורה וז"ש המדרש כאן דאם לא היו ישראל משיגין התורה מעצמם בלי ספק שהיו נתינת התורה טובה שלולי זה ל"ה יודעין לקיימה ולקבל שכר ונהי שלהיפך אם עוברין נענשין מ"מ הוי קרוב לשכר יותר מלהפסד אבל אם משיגין התורה מעצמן, שוב נראה שהוי לרעה כי שכר מקבלין אף דאינו מצווה ועושה ועונש ל"ש באינו מצווה ועושה דאין עונשין אלא מזהירין אך זה אם אינו מצווה עדיף ממצוה הוי לרעה אבל אם מצוה עדיף מאינו מצווה אז הוי נתינת התורה לטובה דהנה הנ"מ ביניהם אם הוי לטובה שייך לברך על התורה ולכך א"ש כיון דאמר כאן כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו משמע שגם זולת הקב"ה היו משיגין התורה מעצמן א"כ הוי ס"ד דאינו מצווה עדיף ואין תועלת בנתינת התורה רק טבור העונש וא"כ אין ראוי לברך ע"כ ולכך שאל המ"ד הלכה, זו דאיזה מהם עדיף אם נימא דאינו מצווה עדיף ואין ראוי לברך על התורה או דמצוה עדיף וראוי לברך וז"ש רבנן אמרו אם ברכת התורה לעצמך אתה מברך שנאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ולפמ"ש יומתק דלשון הוספה ורבוי שייך רק בעי שיש לו עיקר בלא"ה שייך לומר שיוסיף לו עוד אבל מי שא"ל עיקר ל"ש לשון הוספה וא"כ הרי בלעדו ית' ל"ה להאדם חיים רגע אחד וכן זולת התורה נקראים מתים ואיך אמר ויוסיפו לך שנות חיים ולפמ"ש א"ש שא"ל היה הקב"ה מצוה על התורה היו ישראל עצמן מקיימין והיו להם חיים של עצמן רק מה שנתן הקב"ה בזה יקבלו שכר יותר דגדול המצוה וכו' ולכך אמר כי בי עי"מ שנתתי לך התורה ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים יותר על שלך שהיו של עצמך וז"ש רבנן דמי שאינו מברך עה"ת גלי דעתי' דס"ל דאינו מצווה עדיף והוי נתינת התורה רק עבור העונש וא"כ נדון כמידתו ואינו מקבל שכר רק כאינו מצוה אבל אם מברך עה"ת גלי דעתי' דמצווה עדיף ומקבל שכר יותר וז"ש רבנן אמרי אם ברכת עה"ת לעצמך ברכת שתקבל