גבורות שלמה קמד

שבאמת אין הקב"ה צריך לנו ואף במצות התורה מכוין לטובתינו וא"כ מה שמטיב לנו ל"ה בתורת שכר כיון שלא יצמח לו טובה רק הוי לטובתינו והשכר שנותן לנו הוי רק מתנה והנותן בעין יפה נותן לכך שיעבד לנו אף את הארץ לעשות לנו נס יותר חזק אף להוציא מים מן הארץ ובזה נתברר שהקב"ה מכוין לטובתינו ומעתה כבין ביאור הפסוקים דהנה בפ' בשלח אף שראו ישראל הניסים הנעשים להם לא הי' שמחתם שלמה שלא היו יודעין אם מתכוין הקב"ה לטובתן או לטובת עצמו כמ"ש היש ה' בקרבנו לכך לא אמרו השירה לעצמן ליתן הודאה על חלקם רק אמרו אשירה לד' מה שנתוודע להם מיכלתו ית' ותקפו ומדברת כל השירה תוקף ד' ויכלתו אבל לא נזכר בו טובת ישראל עצמן וכן אח"כ אף שזכו להבאר ונתוודע להם שהי' בתורת מתנה עדיין אולי יש לה הפסק כמו כל מתנה יש לה הפסק ולא הי' שמחתם שלמה ולכך לא אמרו שירה עד עכשיו שנתברר להם ע"י הבאר שמתנת הקב"ה אין לה הפסק והמניעה מן הטוב הוי רק מצדינו וא"כ הוי שמחתינו שמחה שלמה ולכך התחילו לומר שירה אחרת על הנוגע לטובת עצמן לכך לא כאמר כאן לד' שזה ל"ה לד' רק נתייסד על הנוגע לעצמן וז"ש אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה דהיינו שהבאר עלה מן הארץ לא מן השמים כמאמר המ"ר פ' בשלח עי"ז ראוי ליתן הודאה להבאר שעל ידה נתבשר לנו בשורה גדולה מה שזולת הבאר לא נתוודע לנו וז"ש באר כרוה שרים חפרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם שכ"א הי' מושך מים לשבטו ולמה עשה הקב"ה כן עכשיו ולא בפעם הראשון אלא ודאי לרמז שכח המים לא הי' נפסק כלל גם כיון שנתן הקב"ה הדבר כ"כ בריבוי יותר מן הצריך מוכח שהי' מתנה ונותן בעין יפה נותן שאם הי' מכירה לא הי' נותן בשפע ולא תאמר שהטבע של הארץ הי' שיהיו בו מים ולכך לא קמץ הקב"ה כיון שהי' בדה"ט שהרי אדרבה וממדבר שהרי הי' מן המדבר מקום שדה"ט שלא יהיו שם מים ואם עשה הקב"ה נס ליתן מים הי' ראוי להיות מן השמים או עכ"פ לקמץ בנס ולא ליתן יותר מן הצריך ומזה מוכח שמתנה הם ונותן בעין יפה נותן אך הרי מתנה יש לה הפסק רק ממה שנתן מים בשפע כ"כ מזה מוכח דמחנה זו הוי כירושה דאין לה הפסק כדקיי"ל בחו"מ סי' רמ"ח דירושה אין לה הפסק וז"ש וממתנה נחליאל היינו מן המתנה מוכח שנחליאל דאהבת הקב"ה הוי לנו לנחלה שלא יפסוק בשום זמן כמו שהמים לא נפסקו מהצור כנ"ל וז"ש ומנחליאל שהכה אמרו חז"ל בנדרים והובא בילקוט שמפרש פסוק זה שאם עוסק בתורה הקב"ה מגביהו כדכתיב ומנחליאל במות הרי שבמות הוא מלשון גדלות והנה כבר כתבנו בחידושינו במ"א על פסוק ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו ע"פ המ"ר בפסוק מלך הכבוד שחלק מכבודו ליראיו פירוש שאם הי' הקב"ה מתכוין לכבוד עצמו לא הי' הכבוד שלנו רק שלו אבל להיפך הוי הכבוד שלנו וכן פרשנו במק"א בפסוק ואולך אתכם קוממיות ע"ש וז"ש הכא שכיון שנתברר שכונת הקב"ה היא לטובתינו א"כ יש לי טובה גדולה וכאילו עלינו למדרגה גדולה שלא נחסר לנו רק מעט מאלהים ולא הרבה והוי זה גבהות לנו ואמר ומבמות הגיא דאיתא בילקוט בשם ר"י שאמר שם לפי דרכו שגרמו לאותו צדיק לקבור בגיא ע"ש ולפי דרכינו א"ש ג"כ דידוע שמרע"ה נקבר במדבר כדי להביא עמו דור המדבר לא"י ואם הי' מתנת הקב"ה מתנה לזמן ואהבה שתלוי בדבר ממילא אף שהבטיח הקב"ה לדור המדבר לבוא לא"י מ"מ אח"כ כשחטאו לא היו באים. עד לעולם ולא הי' נצרך משה להיות נקבר במדבר גם לכאורה לא היו ראוין שבשבילם יהי' נקבר משה במדבר אך כיון שהבטחת הקב"ה לא הי' לזמן רק תמיד לכך אף שלפי שעה חטאו וגרם החטא שלא יבואו לארץ מ"מ לא הי' אפשר להתבטל לעולם וההכרח להביאם אח"כ לא"י לעתיד לכך הוכרח משה להיות נקבר שם