גבורות שלמה קטז

עבור הלימוד ומוכח התלמוד גדול וז"ש דוד שהוא היו מסופק אם מעשה גדול או תלמוד ואיזה מהם יותר עיקר שישתדל בו יותר ולכך אמר חשבתי ברכות מ"ש אם בחקותי תלכו עה כתיב כאן ונתתי שלום בארץ ובקללות כתיב ואם לא תשמעו ויספתי ליסרה אתכם ול"כ ביטול השלום גם לא אם בחקותי לא תלכו ומזה מוכח כח דהשלום הוי עבור הלימוד ומוכח דשלום גדול מכולם ותלמוד גדול ממעשה דהגדיל בשכר הוא הגדול לכך ואשיבה רגלי אל עדותיך יותר מאל המעשה וי"ל הדבר יותר מה דנקט המדרש דוקא הך קרא ויספתי ליסרה אתכם דהוא מאמרו י"ת ונתתי שלום בארץ י"ל בו שני כוונות א' שיהיו להם שלום מכל שונאיהם הן מאה"ע הן משונאי ישראל והב' שיהיו שלום בין הצדיקים עצמן ולא יהיו קטוגריא בין פ"ח וכשרים שבדור ולא יהי' ביניהם שנאת חנם והנ"מ דאם נימא בין הכשרים עצמן אין ההיפך מוזכר בקללות כלל אך אם הכוונה דשלום בין ישראל ובין העכו"ם אז ההיפך מפורש בקללות שהרי אמר שם ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ועיין רש"י שם והנה הוכחה לכך איזה משניהם אמה הוא ממ"ש אחר הפסוק ונגפתם לפני אויבכם וכו' אמר ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם והנה לעיל פרש"י ונתתי שלום בארץ שמא תאמר אם אין שלום אין כלום א"כ דבלי השלום הזה אין כלום וא"כ אז. נאמר רמ"ש ונגפום לפני אויבכם והי' כנגד מאמר ונתתי שלום בארץ א"כ אין דבר גרוע ממני שהרי אם אין שלום אין כלום וא"כ מה שייך בזה תוספות לומר ויספתי ליסרה אתכם הרי הראשון גרוע מהכל ובע"כ מ"ש ונגפתם ל"ה ביטול מעלת השלום שאמר תחלה כי השלום שרש"י פירש בו אין שלום אין כלום היינו השלום שבין ת"ח עצמן וזה לא נזכר אח"כ בטולו ומ"ש ונגפתם אינו ביטול השלום ולכך שייך ויספתי ליסרה אתכם וז"ש המדרש רדוד הוכיח דבע"כ מ"ש ונחתי שלום בארץ הוי כנגד מ"ש אם בחקותי תלכו שתהי' עמלים בתורה שהרי בקללות לא נזכר ביטול השלום מכח של"א ביטול התורה שלא כאמר ואם בחקותי לא תלכו וא"ל דמ"ש ונגפתם זה עצמו הוי ביטול השלום ולעולם יכולין לומר דהשלום הוי עבור המצות לא עבור התורה ז"א שהרי כתיב ויספתי ליסרה אתכם וא"ה בתחלה ביטול השלום א"כ תוספת מנה יותר ובע"כ דאין נזכר ביטול השלום ולמה באמת לא נזכר ובע"כ דהשלום הוי עבוד לימוד התורה וכיון דהעבירה כא נזכר בקללה גם העונש לא נזכר א"כ מוכח דתלמוד גדול ממעשה כיון דשכרו השלום הגדול מכולם ולכך אמר חשבתי דרכי ואשובה רגל אל עדותיך אל התלמוד הגדיל ועשה וא"ש בעזה"י

בפסוק אלה המצות אשר צוה ר' את משה לנטוף סוף הספר לתחלתו לפ' ויקרא כראה בשום לב למה פסוק ויקרא כאמר באליף זעירא וגם גוף המאמר מ"ש ויקרא אל משה הוא מיותר שהי' די לומר וידבר אל משה כדרכו בכ"מ ויובן נמי מ"ש רש"י שם וידבר ר' אליו לאמור דאמר לו הקב"ה לך ואמור להם דברי תנחומין בשבילכם הדא נדבר עמי שכל ל"ח שנה הי' נזופים למקום לא נתייחד הדבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו ויאמר ד' אלי אלי הי' הדבור וזה ג"כ א"ל הבנה כלל חדא למה לא נאמר רמז זה שידבר אליהם דברי תנחומין רק כאן בר"פ ויקרא ולא במ"א גם איך יתכן שכל ל"ח שנה לא נתייחד הדבור הרי פ' נסכים ופ' קרח הכל נאמר אחר מעשה מרגלים וכמה אמירות בזה אך להבין כ"ז נקדים להבין הסמיכות בפ' זו שתחלה אמר ואם המר ימירנו והי' הוא ותמורתו יהי' קודש לא יגאל ואח"כ אלה המצות והוא עפמש"ל בפ' משפטים מ"ש הר"ן בדרושותיו משחז"ל שהיו מחולקין במתיבתא דרקיע בספק בהרת קודם וכו' ואמרו מאן מוכח רב"נ וביאר הר"ן הענין דיש בתורה שכל אנושי ושכל אלוהות והנה התורה נתנה להתנהג רק