גבורות שלמה קיג

ממחרת הפסח אם גם אז אכלו מעבור הארץ ולא הזיק להם לכך וישבות המן כיון דאכלו מלחם הארץ וז"ש לחידוש דאף דאכלו מתבואת ארץ כנען דלא נעשה בהם שום מצוה בהתחלת צמיחתם דנתגדל ביד נכרים מ"מ לא הזיק להם כי היו כחם רב ונתגבר הקדושה על הקליפה וא"ש בעזה"י העולה מזה דכיון דאוכל גשמי הוא עליל לבטל דרך התורה כמ"ש וישמן ישורין ויבעט והגשמי גורם בטבע האדם להתגבר החומרי על הנפשי ולכך צ"ל תחלת גדולו ע"י מצות דתיכף תחלת חרישה מקיים מצות התורה לא תחרוש וכמו דמונה במדרש הנ"ל כמה מצות יש בפת וא"כ כיון דמתחלתו יש בו קיום התורה נעשה מקודש ואין מזיק כ"כ לעבדות ה' כן י"ל טעם אחד. וטעם השני הוא עפ"י מאמרם ז"ל יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון ופרשנו בזה מ"ש במדרש פ' קדושים כי תבואו אל הארץ ונטעתם הה"ד ויתן לכם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ולהבין מה בעי בזה נ"ל דהנה גוף הפסוק מ"ש ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו הוי שפת יתר והוי די לומר ויתן להם ארצות בעבור ישמרו חקיו וי"ל בפשטות הכוונה כך דבא ליתן טעם למה נתן הקב"ה לישראל ארץ גשמי שיצטרכו לחרוש ולזרוע ולקצור כדרך הגוים ולמ"ל יגיעה זו יתן להם המן או יצמח להם אכלם בלי יגיעה. אך התנא אמר יפה ת"ת עם ד"א וא"כ טובה היגיעה וז"ש ויתן להם ארצות גוים להיות שוין ככל הגוים ועמל לאומים יירשו להיות להם עמל ככל הגוים בעבור ישמרו חקיו שיהיו היגיעה מונעם מן החטא ואף שביגיעה לבדה אין די מ"מ ותורותיו ינצורו וילמדו תורה ויהיו ת"ת עם ד"א ויגיעת שניהם משכחת עון ע"ש שהארכתי בזה ובזה י"ל כוונת חז"ל מ"ש גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים דבירא שמים כתיב רק אשרי ירא ד' וביגיע כפו כתיב אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב והכוונה יהי' כנ"ל והוי מדה כנגד מדה דהירא שמים נהי די"ל מורא מן החטא עכ"פ מתאוה לחטוא רק שירא מן השמים לזה יש אחריות ליתן לו עוה"ז פן יחטיאנו אבל הנהנה מיגיע כפו ואיננו כאדם שהיגיעה הוי על אפו וחמתו ויותר ניחא לי' א"ה מתפרנס בקל והי' הולך בטל וזה נהנה מן היגיעה והיינו דעי"ז משכחת עון וכיון דחז"ל אמרו דת"ת וד א שניהם משכחת עון ואם אין בלבו עון כלל לא יזיק לו אף ענין העוה"ז ולכך הוי אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולכך הוי במצות העומר מצוה גם הקצירה דהקרבת העומר הוי הודאה על דניחא לי' לאכול מלחם הארץ יותר מלחם שמים והקצירה של מצוה הוי הודאה על היגיעה מה שהם עמלים בחרישה וזריעה כי גם מזה הם נהנין אך הנה החילוק הוי כך א"ה הנאת היגיעה מכח דעי"כ לא יזיק להם האכילה הוי זה רק צורך האכילה ודי בהודאה אחת על האכילה בהקרבת העומר ולמ"ל הודאה על הקצירה אבל א"ה ה היגיעה ענין בפ"ע כדי להיות מצורף לתורה להשכיח עון א"כ הוי הודאת האכילה ענין בפ"ע והודאת היגיעה ענין בפ"ע וצריך ב' הודאות והוי הקצירה מצוה בפ"ע והקרבה מצוה בפ"ע והנה הוכחה איזה צורך היגיעה הוי אמת הוא ממה שהוכחתי לעיל מ"ש בדיוק וישבות המן באכלם מלחם הארץ דראה הקב"ה שהגיעו למדרגה זו דאף שאכלו ממה שגדל ביד נכרים ולא הזיק להם וא"צ להמן מוכח דבידם לאכול תבואה שלא נעשה בהם שום מצוה ולמ"ל היגיעה בע"כ כדי להיות משכחת עון וזש"ה בדיוק כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה ממה שנקצר בידם תקצרו אתם ותאכלו ולא יזיק לכם א"כ אין היגיעה צורך האכילה רק ענין בפ"ע לקיום התורת א"כ הוי צורך ליתן הודאה על היגיעה בפ"ע לכך והבאתי את עומר ראשית קצירכם אל הכהן ובעינן שני הודאות כנ"ל וז"ש המדרש אשר קצירו רעב יאכל דאמר דאין היגיעה שלא יזיק להם האכילה דהרי קצירו של הגוים נמי