גבורות שלמה קיב

הי' צומח מעצמו וי"ל בו ב' טעמים א' עפמ"ש בחוברי קהלם יעקב הפטורה יום א' דפסח וז"ל שם בפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח עצות קלוי וכו' וישבות המן ממחרת הפסח באכלם מלחם הארץ ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההוא וי"ל הדא קושית הירושלמי והש"ס למה אמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ומעיקרא לה אכלו למה לא ידחה עשה דעצה לל"ת דחדש ולולא דברי קדשם נ"ל כך בשום לב לדייק עוד ע"ש וישבות המן ממחרת באכלם מלחם הארץ ולמ"ל באכלם מלחם הארץ והי' די לומר וישבות המן ממחרת הפסח והאכילה כבר זכר תחלה וגם מ"ש ויאכלו מתבואות ארץ כנען הוי למותר ומה קמ"ל בזה ונ"ל ונקדים מ"ש במדרש פ' קדושים בפסוק כי תבואו אל ארץ כנען ונטעתם כל עץ מאכל וז"ל מי שם בטוחות חכמה וכו' או מי נתן לשכוי בינה עד וכך כשהי' ישראל במדבר מ' שנה הי' המן יורד והבאר עולה וכו' כיון שנכנסו לארץ אמר להם מרע"ה כל חד וחד מכם יטעון עכשיו ויצב לו נצובין הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם עכ"ל והנה להבין הרי אין המשל דומה לנמשל דבשלמא בתרנגולים שייך לומר דבקטנותן א"י לבקש להם פרנסתן בעצמן ובגדלותן יכולין למצוא להם בעצמן פרנסתן אבל בישראל הרי הי' גדולים אח"כ כמו מקודם וגם בו י"ת מי יוכל להשיג בלעדו י"ת פרנסתו וע"י י"ת היד ד' תקצר ליתן להם אח"כ כמו תחלה אך נראה הכוונה עפמש"ל דלכך דומה השלחן למזבח יען כי הלחם הוא מן הארץ והאכילה בעצמו הוא עבודה לברר הרוחני מן הגשמי אך המן הוא משמים כולו קודש ל"ה האכילה עבודה ולכך האוכל לחם מן הארץ מחזיק לו טובה י"ת ומברך המוציא לחם מן הארץ ולא משמים כי בזה עצמו הוי טובה א"ה איש קדוש ובזה נבין כאן דהנה מדה"ט דלאדם חלש אין נותנין מאכל עב פן יזיק לו אך אם כבר נתנסה שאכל מאכל כזה ולא הזיק לו רק אדרבה נתחזק יותר אז אין שומרין לו עוד וכ"ה הנמשל דהנה המאכל הגשמי כיון דיש בו קליפה ואמרו דיש חשש פן יזיק להאוכל ויעבירנו על דעתו ועל דעת קונו ולכך בהיותם במדבר חשש הקב"ה פן יזיק להם המאכל הגשמי מן הארץ ונתן להם המן משמים שאין בו גשמיות כדי שלא יזיק להם בעבדות ד' אבל כיון שנכנסו: לארץ וכבר אכלו מלחם הארץ אז נתחזקו עד שאף אם יאכל מאכל הגשמי לא יתגבר הגשמי לטמאם רק אדרבה יש להם כח הקדושה להתגבר על המאכל להחליש כח הטומאה ולהגשיר הקדושה ובפרט דלכך צוה הקב"ה שתיכף בהתחלת עבודת קרקע יעשו בו מצות כמו שמונה המדרש כשהולך לחרוש תיכף מתחיל לא תחרוש ואח"כ בזריעה לא תזרע כלאים והיינו כדי שיסוד האוכל יהיו ע"י מצות ולא יהיו בו חומרי וקליפה רק יהיו שרשו בקדושה ולא יזיק להאוכל לכך קודם שבאו לארץ כיון שלא היו אז מצות התלויות בארץ והיו חשש פן יזיק להם המאכל לכך נתן להם המן אבל אם באו לארץ והתחילו לעשות מצות התלויות בארץ ואז נתקדש המאכל והם נתקדשו יותר אז יותר טוב להם לאכול מלחם הארץ להיות עבודה ג"כ ולכך שפיר אמר המשל בתרנגולים דכן ה"נ ישראל בזמן שהיו קטנים במדרגה ה"ל אחריות באכלם מלחם הארץ אבל אח"כ כשגדלו במעלה אז יכולין לאכול גם מלחם הארץ והוי ק"ל לשין ונטעתם דמשמע דהוי ציוי דאל"כ הול"ל וכי תטעו ומה מצות הוי בזה לכך אמר דשפיר הוי מצוה דהוא גופא עבודה כנ"ל וא"ש דברי המדרש הנ"ל ובזה נבין כאן דהנה ודאי גם מצה אכלו מכח עשה דוחה ל"ת רק בזה ל"ה ראי' דאינו מזיק להם תבואת הארץ דדלמא היו מחמת שהיו אכילת מצוה אך כיון דאכלו מלחם ממחרת הפסח ול"ה דבר מצוה ולא הזיק להם אף שהיו מתבואת הארץ אשר זרעו כנען ולא מקיים בהם שום מצוה אעפ"כ לא הזיק להם א"כ מוכח גודל מעלתם לכך שוב למ"ל המן וז"ש ויאכלו מעבור הארץ כ