גבורות שלמה קיא

בזה וכעת נראה בשום לב בברכת המוציא שתקנו המוציא לחם מן הארץ דחם כפשוטו היו די לומר אשר נתן לחם ומה נ"ט אם הוציא מן הארץ או לא ונראה דידוע דאכילת האדם דומה למזבח וא"כ נחשב האכילה כעבודה והטעם כי בכל תבואות הארץ יש גשמיות וקליפה ומ"מ יש בזה נציצות הקדושה ג"כ וע"י אכילת האדם מוציא הקליפה בפ"ע להשליכה זרה הלאה והקדושה בפ"ע ונעשה פירוד ולכך הוי עבודה שמוציא הקדושה מן הקליפה וא"כ תינח אם מוציא לחם מן הארץ הוי אכילה עצמה עבודה אבל אם היי לחם שמים שם אין בלחם שום קליפה וא"צ בירור ואינה עבודה ולכך אנו מברכין המוציא נחם מ"ה דייקא דעי"כ הוי אכילה מצוה ועבודה וז"ש בפ' קדושים בפ' ונטעתם כל עץ מאכל הה"ד עץ חיים הוא למחזיקים בה ומה בעי בזה אך דקמ"ל מה דפסק המן ונמסרו ללחם מן הארץ אינו לרעה רק לט בה להראות דרך ע"י אכילתם נטעו מן המאכל עץ היינו מצות דהתורה נקראת עץ חיים וז"ש ונטעתם כל עץ מאכל מן המאכל יהיו עץ וז"ש המדרש דתורה ומצות נקראים עץ כמ"ש כי עץ חיים הוא וז"ש כאן ויצא העם ולקטו וכו' למען אנסו הילך בתורתי אם לא והכוונה בלחם מן הארץ הוי מעלה כי הוא עצמו עבודה ויכולין לפטור בזה מעסק התורה (כי באמת צריך לשלם גמול לו ית' על כתונת הלחם אך אם האכילה גופא מצוה הוי זה עצמו התשלומין אבל אם אינו מצוה צריך תשלומין אחרים עסק התורה) וא"כ כאן דהוי לחם שמים אין האכילה עבורה ויהיו מוכרחין לעסוק בתורה (וי"ל בזה ולא ידעו מה הוא כלומר לא ידעו אם הוי בו גשמיות והוי עבודה אילא והוי רק לאכילה וז"ש הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה ולא לעבודה וע"ד שאחז"ל בשביעית לאכלה ולא לשרפה כן ה"נ לאכלה ולא לעבודה) וי"ל מ"ש דבר יום ביומו והוא כי נשתנה לפי רצון הבורא ב"ה לפ"מ שראה שהזמן מוכשר לפעמים היו בתואר לחם והיו בו גשמיות כדי שיהיו אכילתן עבודה א"ל יעסקו בתורה ואם יעסקו בתורה יהיו רוחני ממש ולא יהיו האכילה עבודה ולפ"ז היו המן לפעמים גם גשמיות כמו לחם הארץ ובמים הוי להיפך דסתם מים הוי מן השמים ואין דבר טמא יורד מן השמים לכך לה' השתי' עבודה וכאן עשה להיפך דהוציא לחם מן השמים והיו בו גם גשמיות להיות האכילה עבודה והמים מן הארץ ואין בו גשמיות אף דהוי מן הארץ וז"ש המדרש כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ דתמיד הוי לחם נשמי מן הארץ ומים רוחני משמים וכשרצה עשה לחם מן השמים ויש בו גשמיות לפעמים ומים רוחניות מן הארץ וא"ש בעזה"י. וז"ש והעומר עשירית האיפה וסמך לי' את המן אכלו דבא ליתן טעם למה אינו נותן תמיד מן לכך אמר דהמעשר הוי קודש כמ"ש העשירי יהי' קודש לכך אמר דעומר עשירית האיפה היא מן לחם הארץ והוא הבורר הקדושה מלחם הגשמי וא"כ אין בזה עבודת ד' ולא טוב אל האדם לאכלו תמיד ע"כ אכלו את המן רק עד בואם וא"ש. והנה ע"פ הנ"ל כראה דכנגד ברכת המוציא שתקנו חז"ל צווה הוא י"ת על מצוות העומר דראה הקב"ה שיבואו לארץ ויופסק המן ויצטרכו לחרוש ולזרוע ויהי' רע בעינהם שידמה להם כי טוב יותר שיאכלו המן בלי יגיעה לכך צוואה הוא י"ת לעשות הודאה להיפך ויביאו עומר להקריב לו י"ת תודה דניחה להו בלחם הארץ יותר מן המן ולכך הוי שיעורו עומר כיון דהוי כנגד המן והמן הי' יורד לכ"א עימר הוי כאן ג"כ עומר לזכרון דהוי נגד המן וז"ש והניף הכהן את העומר לרצונכם להראות כי לרצון הוא לכם תבואות הארץ יותר מן המן והנה תינח דהוי הודאה דניחא להו תבואת הארץ יותר מן המן אבל לא נודע אם ניחא להו טפי היגיעה בחרישה וזריעה או הי' ניחא להו טפי אם יהי' צומח תבואה מעצמו ובאמת היגיעה יותר טובה לאדם מאם