גבורת יהונתן צד

מממון היכא דאיכא שום סברא הסותרת ומתננדת למגו, ובמק"א בחידושי דברתי מענין בידו אם הוא מטעם מנו, ולד' כמה מחברים עדיפא ממגו, דבידו היינו לעשותו ממש כמו שהוא רוצה שיהי' ועכ"פ לענינינו אין נ"מ בזה, דאדרבה היכא דליכא צד אחר להאמינו רק מכח זה דבידו לעשות כן כדבריו כ"ש דבעי שתהי' עשייתו מזומנת לפניו לעשותה בלי שום צד עיכוב כלל, וכמובן, וכן בההוא דהואיל אי בעי מיתשל, ואי בעי מפקיר כו', אמרו בגמ' מי יימר דמזדקקו לי' תלתא, וכו' וכ"ש בנ"ד נמי שייכא מי יימר דמזדקקי לי' סופר ועדים לעשות לו גט בע"כ, דעדי מסירה בעינן, וזו א"צ לפנים

וכ"ש לפי' הרמב"ם בחיבורו (בפי"ב מה"ג הלכה ה') דטעמא דמ"ד בעל שאמר גרשתי כו' אינו נאמן הוא משום דחיישינין שמא יתכוין לקלקלה וכו' מ"ש, דבנ"ד אין להאמינו דהא חזינן שזולת שנאתו אותה ומאסו בה הוא איש שמעשיו מכוערים וכ"ש דאיתא להאי טעמא דאין לחלק ולומר דדוקא לגבי דידה שייכא האי טעמא משא"כ לגבי דידי' לא שייכא הכי דודאי לא יקלקל נפשי', דבנ"ד אפי' לגבי דידי' ליכא למימר שלא יקלקל א"ע דהרי חזינין דלא חייש לקלקול שהרי כבר קלקל עצמו ונתנבל במעשיו המכוערים לישא אחרת קודם גרושי' ואפי' לדבריו האחרו' ששינה לומר שבערמה ותחבולות שיא אמר כן שכבר לקחה כדי שלא נסלקו ממנה, מ"מ אין להאמינו דחזינין דרמאה הוא וחציף לבזוי' גרמי' כולי האי, והרי אפי' הבזוים פסילים לעדות, כדאי' בחו"מ (סי' ל"ד), וכ"ש חצוף כזה למיעבד נפשי' רשיעא בפרהסיא, שפסול וע' חת"ס חיו"ד (סי' ח')

וחדשות אני מגיד אשר ראיתי בר"י מיגאש לב"ב שכ' טעם אחר בהא דבעל שאמר גרשתי כו' דאי"נ, דה"ט דכיון דכבר נתחזקה באישות עמו תו לא מהימנינין לי' בהואיל דבידו לגרשה להוציאה מחזקתה דהו"ל מגו להוציא מחזקה בדבר שבערוה ע"ש, ואע"ג דהך מגו דבידו עדיפא מ"מ לא מהניא להוציא מחזקה והשתא בנ"ד הי' מקום לצדד להקל לפ"ז דכ"ז לא שייכא אלא לגבי דידה להתירה לשוק דהו"ל דשב"ע משא"כ לגבי דידי' דל"ה דבר שבערוה כלל וכ"ש לשי' האומרים דחדרגמ"ה דרבנן אפשר דמהימן, מיהו כ' דוקא במקום דליתא חשוד, משא"כ בנ"ד דחשוד הוא ליתא לכ"ז והארכתי עוד שם בתשובתי הנ"ל

ואולם עתה אוסיף שנית ידי לדבר בענין זה מה שהורוני מה"ש ית' בישוב קו' הט"ז והב"ש באהע"ז סי' קנ"ב אהא דאמרי' בב"ב שם גבי בעל שאמ' גרשתי את אשתי דא"נ דטעמא משים דגירושין קלא אית לה והא להדיא איתא בכתובות (דכ"ג ע"א) מהו דתימא גבי קדושין הוא דעבידי דמקדשי בצינעא, אבל גירושין אם איתא דאיגרשה קלא הוה לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא, ע"ש, דמבואר להדיא דגירושין ל"ל קלא, ע"ש שנדחקו בזה, ולי תמיה עוד יותר דבהדיא איהא ברשב"ם (שם) בד"ה ואנן וכו' גבי הך פיסקא דקאמר דאם גירשה קלא אית לה למילתא, וז"ל כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה ע"ש, ותמוה טובא, דאדרבה בפ' האשנ"ת מבואר להדיא איפכא כמבו' לעיל, והיא תמי' עצומה לכאו', ועוד קשה דלפי קו' הט"ז והב"ש תיקשי נמי בתוס' גיטין (די"ז ע"ב) בד"ה עד כו' שכ' להדיא דגירושין קלא אית לי', ומנ"ל הא, אדרבה בש"ס דכתובות (שם) מבואר להדיא איפכא וכמ"ש

לכן נראה לפענ"ד ליישב הכל בטו"ט דהרשב"ם שפיר קא מפרש בב"ב שם דהתם בכתו' שם דקאמר עבידי אינשי דמגרשי בצינעא נמי לא קאמר אלא לגבי סיפא דתני התם ואם נשאת ל"ת, דהיי' דיעבד אבל לעולם לכתחלה תני רישא לא תינשא, דע"כ משום ספק הוא שמא כהני דאמרי לא נתגרשה והיינו משום דלכתחלה חיישינין להא דגירושין קלא אית לי' ומדל"ל קלא חיישינין ולא תינשא כמו דחישינין בסוגיין דב"ב (שם) גבי בעל שא' גרשתי כו' וקאמר התם חיש לה, דאי"נ הבעל ואסורה לשוק נמי מה"ט, והשתא שפי' פי' הרשב"ם התם גבי מה דקאמר חיש לה וסיים כדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה, וכוונתו למה דתני התם ברישא דלא תינשא, דע"כ הוי נמי מה"מ כדקאמרי' הכא גבי בעל שא' גרשתי כו' דאי איתא דאיגרשה קלא הו"ל למילתה, ולהסביר יותר אפשר לומר דהך מילתא דאמרי' גירושין קלא אית לה, לאו מילתא דפסיקתא היא, אלא ספיקא הוי ונקטינין לי' לחומרא לעולם, וכנ"ל, ושפיר נסתייע הרשב"ם בפי' בב"ב שם מהך דכתו' והיינו מרישא וע"ש, ומדוקדק לפ"ז ל' הגמ' בכתו' שם דקאמר קמ"ל דעבידי אינשי כו', ולא ודאי, וכיון דאיכא דמגרשי בצינעא, וספק הוי שמא גירשה בצינעא תו לא מפקינין בדיעבד, אבל לכתחלה לא תינשא דעכ"פ ספק הוי ומספיקא אסירה להנשא, משא"כ אלו הוה אמרינין דהך דאמרי' גירושין ל"ל קלא ודאי הוי, אפילו לכתחלה הוי שרינן להנשא, והשתא מיושבת קושית הט"ז והב"ש דלק"מ מסוגיא דכתו' שם ולא מידי, דהרי הא דאמרי' בב"ב בסוגיין (שם) חיש לה, נמי מטעם ספק בלחוד הוא, וכמו שהביא הב"ש (שם בריש הסימן) בשם הפוסקים דמש"ה קיי"ל בש"ע התם דחוששין לדבריו לכתחלה והוית עכ"פ ספק מגורשת ובכתו' התם נמי לא קאמר דהא דגירושין לית לי' קלא ודאי הוא, אלא ספק בלחוד הוא אבל לעולם ודאי לא הוי, דתו חיישינין לכתחלה לגירושין אע"ג דליכא קלא, דמה"ט לא תינשא, ואדרבה משם ראי' לסוגיין וכמשפי' רשב"ם וכמו פירשתי בדבריו דמייתי ראי' לסוגיין מרישא דברייתא דתני לא תינשא דע"כ הוי מה"ט דאי' איתא דאיגרשה קלא הו"ל למילתה, כדמשמע בסוגיא שם להדיא, וממילא מיושבים ד' התוס' בגיטין (די"ז ע"ב) שם שמחלקים בין שטר לגט דבגט ליכא לאקשויי היאך כותבין גט לבעל באין אשתו עמו ניחוש שמא לא נתנו לה בזמן הכתיבה ואתיא למיטרף לקוחות שלכ"ד דאמרינין לה אייתי ראי' כו' ע"ש דכיון דגירושין קלא אית לה אפי' ל"ה אלא ספק מ"מ תו אינו יכול למיטרף לקוחות מספק בלא סהדי, ושפיר נימא אז אייתי ראי' וכו' ושפיר כתבו תוס' והכל שריר

ברם דא עקא דרש"י ז"ל סי' בכתו' שם דהא דלכתחלה לא תינשא היינו משום לזות שפתים דרב אסי התם, וקשה טובא דלפמ"ש מאי בעי לטעמא דלזות שפתים, בלא"ה נמי שפיר טעמא דלא תנשא כיון דספק עדיין הוי שמא לא גירשה ומספיקא אסורה לינשא, דאז הוי איסורה מה"ד דחיישינין לא"א, דמספק אמרינין אי איתא דאיגרשה קלא הו"ל למילתא, כנ"ל

אך י"ל לפירש"י דלשיטתו אזיל דס"ל גבי בעל שא' גרשתי כו' נמי דלאו מספק בלחוד אי"נ אלא ודאי אי"נ, והיינו דס"ל דגירושין ודאי קלא אית לי' והא דקאמר בש"ס חוש לה היינו ודאי אי"נ, וכמו הביא הב"ש בריש סי' זה משמו, ולהכי שפיר לא הוה מצי לפרושי בכתובי' שם דטעמא דלת"נ לכתחלה הוא משום דחיישינין שמא לא גירשה קא"ל א"כ תיקשי בדיעבד נמי תצא ואמאי תני סיפא לא תצא דהא איהו פ"ל להדיא דהא דגירושין קא"ל ודאי הוא ולא ספק, ולהכי פי' משום לזות שפתים

מיהו עדיין צ"ע לפירש"י ממסקנא דכתו' התם דקאמר קמ"ל דלא תצא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא דלפי שיטתו סותרת עצמה מסוגיא דב"ב שם, וכקו' הט"ז והב"ש שם דבשלמא לאידך פוסקים דס"ל דספק מגורשת הוי עכ"פ, והא דאי"נ הוא רק מטעם ספק וכמש"ה לעיל בשמם, שפיר יש לישב כמש"ל אבל לפירש"י קשה כנ"ל

ונלפענ"ד לומר בדרך אחר בעזה"י, דלא תיקשי להך דבעל שא' גרשתי כו' אינו נאמן, מסוגיא דכתו' התם כלל לכו"ע די"ל דאע"ג דבסתמא אמרי' גירושין קלא אית לי' וכל היכא דליכא קלא שגירשה אמרינן שלא גירשה ודאי מה"ט דאם איתא דאיגרשה קלא הו"ל, מ"מ שפיר היכא דאיכא תרי סהדי דאמרי להדיא נתגרשה אע"ג דאיכא נמי תרי סהדי דאמרי לא ראינו שנתגרשה מ"מ הו ליכא לאוכוחי מהא דליכא קלא, דודאי לא נתגרשה, משום דהא גופה דמסהדי השתא הני דנתגרשה הו"ל קלא, כיון דעיקר קלא דנפיק הוא מחמת סהדי דמפקי לקלא וכמ"ש תוס' בגיטין (די"ז ע"ב) שהבאתי ועיי"ש, והכי אמרי' בכל דוכתי דעדים ושטר מפקי לקלא, וה"נ בברייתא דכתו' התם דחזינין דאיכא סהדי השתא דאמרי שנתגרשה, תו לא בעינין קלא טפי מינה, ואמרי השתא הוא דמפקי לקלא, וסמכינין בדיעבד דלא תצא, ואפי' לכתחלה נמי רק משום לזות שפתים לפירש"י ז"ל הנ"ל, ולעולם בסתמא היכא דליכא סהדי דנתגרשה שפיר אמרי' אם איתא דאיגרשה קלא הו"ל, דמה"ט שפיר חיישינין גבי בעל שא' גרשתי כו' למיסרה לשוק, דהתם בכתובות שאני, דאיכא סהדי דמפקי השתא לקלא ותו ל"ש למימר אם איתא וכו' כנ"ל דהרי חזינין דאי"ל קלא בהני סהדי דמסהדי השתא, ולפ"ז אין התחלת קושיא כלל מסוגיא דכתו' שם, לסוגיין דבעל שא' גרשתי כו' כמבואר

חילוק י"ב (בסוגיא דשומר שמסר

לשומר

) (דף כ"ו ע"ד) והקשה הפח"ר איך הוי עד המסייע הא נוגע בעדות וכו' ואף לפי דבריו הדחוקים וכו' בכ"ז לא הועיל לתקן ד' הרמב"ן וכו' דהוי נוגע בעדות עכ"ל רבינו ובפח"ר מייתי מתרצים לקו' זו שעל קו' המקשים שברא"ש דמי לא מיירי בש"ש שמסר לש"ח דבהא שפיר מקשים אמאי חייב יפטרנו השו"מ מטעם עד המסייע דתו ל"ה נוגע בעדות במה דמעיד שנאנסה לפטור השומר הא' דלגבי נפשי' הוה סגי לי' בטענת גו"א ודחה לה דהגמ' מסיק דרי"ו מיירי אפי' בש"ח שמסר לש"ש ובהא נמי קא מקשו היש מקשים שברא"ש הנ"ל, ותו הדרא קושיין לדוכתה דהוי נוגע ומאי קא מקשים ע"ש

ואני אומר דהא תינח אי טעין השומר הב' שנאנסה שפיר ק' דהוי נוגע, אבל אי טעין טענת גו"א דאז מחייב א"ע בטענה זו תו ל"ה נוגע לגבי השומר הא' למיפטרי' דכמו דהיכא דבלא"ה הוה מצי למיפטר נפשי' מחיובא ל"מ נוגע כמ"ש הפח"ר ה"נ לאידך גיסא היכא דמחייב נפשי' בטענתו נמי אמאי ליחשב נוגע בעדות למיפטר חברו בהך טענתא, ומעתה משכחת שפיר קו' היש מקשים אפי' לרי"ו דס"ל כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים דבכה"ג תו לא מפסיד הבע"ב מידי נמי משכחת לה בגוונא דלית לי' שומר ב' לשלומי דאז הדר האי בע"ב לגבי שומר א' ומצי האי שומר ב' למהוי עד המסייע למפטרי' משבועה כיון דמחייב נפשי' בטענתי' אלא דל"ל לשלומי, וצ"ע, אם לא דנימא דתו הוי נוגע בכה"ג דכיון דליל לשלומי אפשר דבעל הפרה נוח לו טפי שיתבענו משיהי' לו שומר א' לתובע דקשה הימנו כדאמרי' גבי פרה וטלית בב"ב פ' חזקת וע"ד שכ' רבינו בפנים להלן בד"ה ונ"ל וכו' בישוב קו' הי"מ