גבורת יהונתן צה

שבראש ורמב"ן, וד"ז צריך ביאור עדיין

ועפד"ז נתיישב אצלי קושי' המקשים הראשונים שברא"ש שם לפני זה דמקשים ממתני' דשמטתין דתנינין השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר וכו' והשואל משלם להשוכר ואמאי לא נימא דהוי האי שואל עד המסייע שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה ע"ש ולפ"ד הנ"ל י"ל דמתני' דתני בהדיא ישבע השוכר כו' מיירי היכא דלית לי' לשואל לשלומי דאז תו הו"ל נוגע אע"ג דמחייב מעצמו בטענתי', מ"מ אפשר שנוח לו יותר שיתבענו הבעלים דמצי לאשתמוטי מיני' משיתבענו השוכר דקשה לו, להשתמט ממנו, ולא מהני עדותו כלל מטעם הנ"ל וכמ"ש, וכ"ת בסוגיין נמי נימא הכי דמיירי בגוונא דלית לי' לשלומי, זה אינו, דבסוגיין אדרבה איפכא מקשינין כיון דמשכחת גוונא דלא הוי נוגע כגון דטעין שומר ב' טענת גו"א דמחייב נפשי' בטענתי' ואית לי' לשלומי דאז תו מצי למיהוי לי' עד המסייע למיפטר שומר הא' משבועה האיך קאמר רבא טעמא משום דמצי למימר לי' אנת מהימנת לי בשבועה, והא איהו נמי מיפטר בשבועה בטענת השומר הב' דמסייע לי' ושפיר מקשינין, ומיושב קו' הפח"ר שם דלא דחי כלום להנך מתרצים שם, דאפי' לפי מסקנת הש"ס דמיירי בשו"ח שמסר לש"ש נמי איכא גוונא דלא להוי נוגע כגון היכא דטעין טענת גו"א וזה פשוט לכאו'

ועפ"ז נתיישב לי ג"כ מה דהוה קשיא לי בל' רש"י שבסוגיין דבד"ה רב א' פטור פי' וז"ל פטור מכל מה שהי' נפטר אם שמרה הוא בעצמו, ובתר הכי במילתא דאביי אליבא דרב שבד"ה ולא מיבעיא כו' פי' וז"ל דפטור מן האונסין ע"ש דתמוה מאד שסותר עצמו בפירושו מיני' ובי', דלפמ"ש מתחלה משמע דאפי' מגו"א פטור ומפי' שאח"כ מבואר דדוקא מן האונסין פטיר, ואפי' בש"ח שמסר לש"ש, נמי לא פטר רב אלא מן האונסין אבל לא מגו"א

ובפשיטות י"ל ולפרש כך דמשפ"י רש"י מן האונסין קאי רק אסיום דבריו דאביי דהיינו בש"ש שמסר לש"ח דבהא שפיר דוקא מן האונסין פטור אבל לא מגו"א משום דל"ש למיפטרי' מהכי דהא איהו גופי' נמי הוה מתחייב בהכי, ומה שפי' תרנה דפטור מכל מה שהי' פטור הוא עצמו בשמירתו, קאי נמי רק אמסקנא דהיינו אש"ש שמסר לשו"ח וכוונתו נמי רק מן האונסין בלחוד ולא מטענת גו"א, ומרישא דמילתא דאביי דהיי' משו"ח שמסר גש"ש לא קא מיפטר הא' לעולם בין לת"ק דמתני' בין לרי"ו דל"פ אלא בשומר הב' דלת"ק משלם לשומר הא' ולרי"ו משלם לבעלים, אבל השומר הא' לעולם מיפטר, ולפי זה בדקדוק כ' רש"י בד"ה ול"מ תיבת וכו' להורות דאסיומא דאביי קאי בפירושו דהיי' אש"ש שמסר לש"ח דוקא, דבכה"ג מן האונסין דוקא פטור ולא מגו"א

והשתא מיושב נמי מה שדקדק הפ"י דרש"י סותר עצמי בפירושו כאן ממה שפירש בב"ק (די"א ע"ב), דהכא פי' מן האונסין דוקא פטור לרב, והתם בד"ה ול"מ וכו' פי' דמגו"א פטורי לרב, וכמה דיו נשתפכו לתרץ קו' זו, ולפי הנ"ל שכתבתי אפשר דהתם דקדק לומר ול"מ שו"ת שמסר לש"ש, ולהכי שפיר פי' וכ' ונגבה או שנאבדה דפטור שו"ח וכו' ע"ש דבש"ח שמסר לש"ש שפיר מיפטר אפי' בטענת גו"א וכמש"כ דאפי' לרי"ו דמתני' דהכא, מ"מ מיפטר שומר א' מן הבעלים, משא"כ הכא דקאי אסיום מילתא דאביי דהיינו בשו"ש שמסר לש"ח שפיר פי' מן האונסין דוקא פטור דבגו"א מיחייב שפיר. וזה פשוט

אך לדרכינו הנ"ל אפשר ליישב דכוונת רש"י ז"ל כך היא דהוה ס"ד בשו"ח שמסר לש"ש דדוקא היכא דהשומר הב' מחייב עצמו בטענתי' כגון דטעין טענת גו"א אז פטור השומר הא' לרב משום דהשומר הב' הוא עד המסייע דל"ה נוגע בעדות, מטעמא דכתיבנא לעיל, אבל היכא דטוען נאנסה דאז הוי שומר ב' נוגע פ"ל דחייב דתו ליכא עד המסייע שיפטרנו משבועה להכי פי' רש"י דפטור מן האונסין לאשמעינין רבותא דאפי' היכא דטעין טענת אונס נמי פטור משבועה כמו ששמרה הוא בעצמו ולא הוי פושע במה דמסרה לאחר כדקאמר שהרי מסרה לבן דעת, ולעולם דפטור אפי' מגניבה ואבידה, כמו אלו שמרה הוא עצמו וכמו שפי' תחלה בד"ה רב וכו' דכ"ש הוא, למיפטרי' טפי מטעם העד המסייעו דבכה"ג תו ל"ה נוגע בעדותו כיון שמחייב עצמו בעדותו, ולפ"ז מיושב נמי פירש"י דב"ק (שם) דליכא שום סתירה כלל, דהתם שפיר פי' דפטור בנגנבה או נאבדה לאשמועינין היא גופה דלאו דוקא מן האונסין פטור אלא אפי' מגו"א נמי פטור וכאלו שמרה הוא בעצמו, דכ"ש הוא למיפטרי' מגו"א כיון דאיכא עד המסייעו, וכנ"ל, וכמשפ"י כאן בסוגיין דב"מ בד"ה רב וכו' והא דפי' בתר הכי בסוגיין דב"מ מן האונסין לאו למימרא דדוקא מן האונסין פטור ולא מגו"א, דליתא, וכמ"ש אלא אתי לאשמועינין בהא רבותא דאפי' היכא דטעין טענת אונס, דאז תו לא הוי עד המסייע למיפטרי' דהו"ל נוגע כנ"ל מ"מ מיפטר לרב משבועה מטעמא דקאמר שהרי מסרה לבן דעת ולא מיחשב פשיעה, ודיני' השתא כאלו הוה שמרה הוא בעצמו דפטור אפי' מגו"א וכ"ש מן האונסין ה"נ ל"ש, ודו"ק

חילוק י"ג (בסוגיא דשליחות יד צריכה

חסרון

) (דף ס"ט ע"א) ועכצ"ל כנראה וכו' אך לפ"ז קשה הא איצטריך של"י להורות דהעובר ע"ד בעלים נקרא גזלן אף דלא נהנה כלל וכו' עכ"ל רבינו, הנה מל' רבינו משמע דבשל"י אין חיובא דשומר ששלח בו יד משום הנאתו כלל דאפי' בלא שום הנאה כלל מתחייב, וזה לכאורה איפכא ממש ממ"ש הנמוק"י בשמעתין שכ' וז"ל וכן המשתמש בבע"ח שלא מדעת בעלים אע"פ שאין דעתו לחסרון כיון שדרכן להתחסר הו ל כאלו נתכוין וכו' וחייב באונסין ודוקא שמחסר להנאת עצמו אבל אם אין נהנה בו אלא כגון כו' אינו חייב אלא במה שהזיק וכו' וכדתניא רועה שהי' רועה עדרו וכו' אלמא אע"ג שלא כיון לחסרה כיון שבע"ח נינהו חייב ודוקא מפני שהניח מקלו ותרמילו עלי' שנהנה באותו שליחות יד וכו' עכ"ל, והכי נמי איתא בשמ"ק בשמעתין שכ' וז"ל וא"ת ח"ל משום הכחשה דהכשה גופה בלא הנחת מקלו ותרמילו עליו וי"ל דמה הנאה יש לו בחסרון זה וכל שאין לו בה הנאה כלל אין כאן של"י אלא מזיק בעלמא שאינו חייב באונסין אלא שהוא חייב לשלם מה שהזיק עכ"ל דמבואר מדבריהם להדיא דבשל"י לא מתחייב אא"כ נהנה בו בשליחות ידו דבר מה. אלא דבשואל כל הנאה שלו משא"כ בשל"י, אבל לעולם הנאה בעי ובלא"ה לא מתחייב אלא כדין מזיק בלבד

ומזה תמוה אצלי מאד דברי הנוב"י בתשו' מה"ת חאהע"ז (סי' קי"ב אות יוד) בד"ה ומה שהוכחתי וכו' שכ' שם ז"ל ליישב קו' השואל שהקשה בקדושין (דמ"א ע"א) אמאי לא אמר דינו דלא מצינו בכהת"כ זה נהנה וכו' אשליחות יד היכי דנהנה השליח המשלח פטור דל"מ בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב, עיי"ש שתירץ וז"ל דעד כאן לא אמרי' זנ"ה וזמ"ת לא אמרינין אלא היכא שעיקר החיוב הוא על ההנאה כגון בועל ערוה וכו' וכמ"כ חיוב מאכלות אסורות על הנאה הוא ובחולין (דק"א ע"ב) הרי נהנה גרונו בכזית בזה שייך לומר זנ"ה וזמ"ת על הנאתו של זה לא אמרינין אבל בשל"י אין חיוב השולח יד בשביל הנאתו ואפי' לא נהנה מתחייב וא"ב בשלוח יד עי"ש אף היכא שנהנה השליח חייב שחיוב המשלח לא בשביל הנאה היא וכו' עכ"ל ודברים תמוהים הן דלהדיא מבואר מד' הנמוק"י והשיטמ"ק דבשל"י נמי הנאה בעינין, ובלא"ה לא מתחייב מטעם של"י כלל, ואין לדחוק ולומר דהם לא קאי אלא למ"ד דשלי צריכה חסרון, אבל למ"ד וכן לדידן דקיי"ל א"צ חסרון א"צ שום הנאה כלל חדא דזה דוחק ותו דאפי' תימא הכי, הא עכ"פ דעתו לחסרה בעי, דבלא"ה א"כ של"י ואמאי יתחייב וממילא בעי שתהא דעתו על ההנאה ג"כ דהא בלא הא לא סגי לפי דבריהם הנ"ל למ"ד צריכה חסרון, וקשה תו קושית השואל הנ"ל דאכתי הו"ל לרבא לאשמועינין האי דינא, נמי אשליחות יד וכנ"ל, דכיון דצוה לשליח שיגביהנה ע"ע לחסרה ולהנות ממנה לא מתחייב מטעם זנ"ה וזמ"ת כנ"ל והבן

אם לא שנאמר להצדיק את הצדיק דכוונתו כך היא, דאע"פ שבשל"י נמי בעי הנאה וכד' הנ"י והשימ"ק הנ"ל פ"מ הא לא בעינין שיהנה דוקא הוא עצמו, דאף שהשליח נהנה סל פיו נמי הו"ל שליחות יד להתחייב מכח הנאה זו, ולפ"ז שפיר תירץ דתו לא הוה מצי רבא למימר האי דינא בשל"י דבשל"י שפיר מתחייב השומר אף שהשליח נהנה, ולא הוא, כיון שבא לכלל הנאה על ידו כ"נ לפענ"ד

ובגוף קושית השואל הנ"ל שבתשו' נוב"י שם הי' נראה לי בפשיטו' לפ"מ שהביא השעה"מ בה' מעילה בסופו בשם מהרימ"ט ליישב שם דברי הרמב"ם והרע"ב ע"ש שכ' וז"ל ומהרימ"ט תי' דמשמע לי' לרבינו דשל"י לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון, בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו וכו' והא דלא חשיב טביחה ע"י אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מפעם שליחות הוא דאפי' טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר ובין מן הדמים וכו' ע"ש היטב, ולפ"ז אין שום התחלה לקושית הרב השואל שם: