גבורת יהונתן צג

היכא דכ' לו דאקני שכשכתב לו כן היינו בל"ש דאמרי' דכל מה שנכתב בשטר כן קבל עליו הלוה בשעת הלואה יצוה כן לכתוב, אך שלא בקש מהעדים השטר כ"א אח"כ בזמן מאוחר הרי הוא כאלו נכתב בעת ההלואה רק שלא נוכל לטרוף מלקוחות רני אז כיון שהקול אינו יוצא כ"א. מזמן כתיבת השטר אבל עכ"פ הדהקני שכ' לו חל למפרש משעת הלואה שאין בו פסידא דלקוחות שמעתה יוצא הקול ולא יקנו אבל אי נימא דאיקני למ"ש לא מצי לגבות מפני דלא חל שיעבוד כלל עליהן ולא משום דלית לי' קלא בלחוד, אלא דלא חל שיעבודא כלל עליהן א"כ מאוחרין אמאי כשרין, ומה שדקדק הרשב"ם לצייר באופן זה השני ולא בפשיטות שאיחר הזמן בלבד, ולא הכתיבה, אולי כדי לאשמעינין הא גופא דכתיבנא דכל המלוה מעותיו משעבד עצמו לו הלוה בל"ס עכ"פ עכ"מ שכתוב אח"כ בשטר שיהי' כאלו מתנה עמו עתה בפירוש וכן אי נימא כד' הפוסקי' אחריות דאקני נמי ט"ס כן הוא נמי שכל המלוה דעתו כן הוא רק באופן זה, וכן הלוה משעבד עצמו תמיד כן שכשיכתוב אח"כ השטר כל מה שדין השטר עליו בתנאי ב"ד אף שאינו מפורש בו יהא מקובל עליו מעתה כי כן פי' ט"ס שבודאי הוא כאלו הותנה בהדיא רק שהסופר שכחו והוא טעותו אע"ג דמלקוחות א"י לגבות כ"א מזמן השטר לא מזמן הלואה משום שהקול אינו יוצא, אלא מאז והוא פשוט. ובזה מיושב ג"כ קו' הקצה"ח שהבאתי לד' המרדכי דבאמר לכשיהיו בעולם מהני בדשבל"ע א"כ במאוחרין הא הוי לכשיהיו דהא אינו טורף אלא מזמנו ואז כבר קנאם דלפמ"ש אמרינין שבשעת הלואה נעשה כאלו שיעבד מפורש בכל מה שכתוב בשטר אח"כ א"כ שיעבד גם הנכסים של אח"כ מיד ול"ש לומר שנתחדש השיעבוד בזמן השטר מחדש, והבן זה, ואנכי בילדותי ישבתי ד' הרמב"ם בפשיטות דאיחור השטר עצמו חשיב כאלו פי' בהדיא דאקני דלזה איחר הזמן או הכתיבה כי היכי דלישתעבדו הנכסים שיקנה, וכ"ז אי דאקני משתעבד, משא"כ אי נימא דדאקני לא משתעבד מה מהני זה, ושפי' פריך הש"ס אבל לדידן דדאקני משתעבד, אך דאינו מ"ס א"כ במאוחר אפי' ל"כ דאקני הא איחור השטר עצמו מהני כמו שכ' בהדיא דאקני, והוא ג"כ כמש"ל דבהלואה קבל עליו הלוה מיד שכל שיכתוב אח"כ בשטר יהיו כאלו פירשו עתה, ומה שכתבת אתה ליישב קו' הקצה"ח עם קו' הש"ך ביחד ולפרש קו' הש"ס משום חשש, חזרה, ובשלמא אי משתעבד א"כ חזינין דעדיף שיעבוד מקנין, א"כ בזה דגם בקנין מהני באומר לכשיהי' ואינו נצרך אלא להעדפה לענין שלא יוכל לחזור נמי מהני, משא"כ אי דאקני למש"ת א"כ אין עדיפות בשיעבוד מקנין כלל א"כ גם לזה שלא יוכל לחזור נמי לא יהי', יתרון וא"כ אמאי כשרים וכו' הנה הבנין נאה ויש מקום בראש לקבלו, עכד"ק של כאאמו"ר הגאון החסיד שליט"א בתשובתו אלי מכבר השייך לענינינו ויעוין קצה"ח בזה

ועדיין צלע"ק בהנ"ל דבהדיא פי' הטור וכן העתיק הסמ"ע בסי' מ"ג סק"ה בטעמא דמאוחרין פסולים היכא דל"כ דאקני ע"פ פי' הא' הנ"ל דהיי' שאיחר הזמן בלחוד והוא ממש איפכא ממש"פ הרשב"ם שם, ויש לעיין בזה, ואכמ"ק להאריך

חילוק יא (בסוגיא דמצא גטי

נשים

) (דף כ"ד ע"א) זה אינו כיון דהוא עי"ש אית לי' קלא וכו' וכדאי' בש"ס גיטין (דף כ"ז) ובתוס' שם וכו' עכ"ל רבינו, ליתא בדף כ"ז אלא בדף י"ח ע"ב בסוגי' דנכתב ביום וכו' דפריך התם א"ל רבינא לר"א גיטין הבאין ממה"י וכו' מה הועילו חכמים וכו' איל הנהו קלא אית להו, ובפי' רש"י לא נתבאר סבת הקול מה היא ובתוס' שם בד"ה הנהו כו' נראה דסבת הקול הוא הקדם הזמן שבו שכך כתבו שם ואור"י קלא אית להו כשרואין שזמן הכתיבה היא קודם למסירה וכו' ומסקי אדעתי' לידע יום המסירה וא"ת ובההיא למה תקנו זמן וי"ל פ"י הזמן יש לו קיל לפי שרואין ע"י הזמן שבו שהנתינה אינה ביום המסירה, ע"ש, וא"כ לאו מטעם השליחות הוא הקול אבל בתוס' (דף י"ז ע"ב) בד"ה עד וכו' הקשו וז"ל וא"ת נכתב ביום ונב"ל אמאי פסול הא אית לי' קלא וי"ל דל"ש למימר קלא אית להו אלא כשמגרש ע"י שליח אבל נכתב ביום וכו' יש לחוש שימסור לה בצינעא, וכו' ע"ש, הנה מבואר בד' התוס' דדוקא עי"ש איתא לקלא במוקדם אבל בלאו שליח אפי' מוקדם בזמן לית לי' קלא, מי' כ"ז דוקא בזמן שלא מסרו לה עדיין כגון במשליש. גט לאשתו או בנכתב ביום וכו' ועדיין לא מסרו אבל בכשכבר מסרו לה קיי"ל התם דאית לי' קלא לעולם כמש"כ תוס' שם לפני זה וז"ל דכיון דמסרו לה בפני עדים מפקי להו לקלא ואפי' לר"מ דס"ל עד"ח כרתי נמי סובר ר"ת דבעי עדים בשעת מסירה דאדשב"ע פחות מב' וגם מפרסמין הקול שהיא פנוי' בו' ע"ש ונראה מדבריהם להדיא דלאו דוקא במוקדם בזמן אית לי' קלא אלא לעולם גירושין קלא אית לי' ומסתייעא לדבריהם מה דאי' בב"ב (דקל"ד ע"ב) ארי"ו בעל שא' גרשתי את אשתי אינו נאמן וכ' תוס' שם בד"ה אזל וכו' דאע"ג דאיכא למימר הואיל ובידו לגרשה כדס"ל לרב יוסף התם דמה"ט נאמן במתני' לומר זה בני יש לומר דס"ל לר' יוחנן דגירושין קלא אית לי' משא"כ בזה בני שפי' אמרי' הואיל וכו' ע"ש, ולפ"ז עולים יפה ד' התוס' בגיטין שם שמחלקים בין שטר לגט אליבא דר' יוחנן דלא תיקשי אליבי' היאך כותבין גט איש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש שמא כתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כמו דפריך גבי שטר בב"מ (די"ב ע"א) משום דגבי שטר שאני דמאן דיזיף בצנעא יזיף ויש לחוש שלאח"ז ימסור לו בצינעא ולקוחות לא ידעי שמסר לו אח"כ משא"כ בגט ליכא למיחוש דגירושין קלא אית לי', כנ"ל, דלפמ"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בקושטא הכי לענין בעל שאמר גרשתי כו' בב"ב (שם)

ואגב אזכיר מה שכתבתי מקרוב בתשובתי בנידון עבריין א' מק' בריסק דליטא שבא לפה ואמר גרשתי את אשתו מבריסק כדי להתירו לישא אחרת מפה ובידו פתקא קטנה בחת"י סופר, ועלי' פתוחי חותם בד"צ דק' בריסק, וחת"י הסופר לא ניכר לנו כלל, וחת"י הרב המסדר הגט והבד"צ לא הי' על הפתקא, ודנתי בדבר [וכמדומה לי שנשלחו דברי אל הרה"ג מוהר"ח סאליווייציק נ"י הגאבד"ק שם, בנו של יד"נ אלופי ומיודעי הגאון הצדיק מוהר"ר יוסף דובער הלוי זללה"ה] דלפ"מ דקיי"ל כמסקנת הש"ס בב"ב (דקל"ה ע"א) דאי"נ לומר גרשתי וכו' אפי' להבא וע' רשב"ם שם בד"ה ואנן כו' דהוי, נמי מטעמא דאלו הוה גירשה קלא הו"ל למילתא כדאי' בכתו' פ' האשנ"ח ע"ש וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב מה"ג) והש"ע באהע"ז (סי' קנ"ב) א"כ בנ"ד נמי שייך האי טעמא ואי"נ, ואי משים הכתב תעודה שבידו, אטו אדיסקא אנן ניקום ונסמוך, ובפרט בגוונא דילן דליכא חת"י בד"צ דשם שיהי' אפשר לקיים חתימותיהם ע"י מכירים, והאי גברא מוחזק לן לרמאה וחזינן דמגלה פנים לעבור אחדרגמ"ה, שלד' רוב פוסקים הוא דאוריתא, כמו שביארתי בארוכה בתשובתי בנידן נשתטית שבא לפני זה כשנתים, ונתגלה נבלותו בשקריו פעם כה ופעם כה איך נאמינהו או נסמוך על הכתב כזה. כל עוד שלא נראה לפנינו חת"י הרב או הבד"צ עצמם, ויתקיים לפנינו שנצא מחשש זיוף מאחר דליכא קלא שגירש דאין לצדד ולומר דלגבי נפשי' דליכא איסורא דא"א, אלא חדרגמ"ה בלחוד גם הש"ס דהתם מודה דנאמן דהתם לא קאמר הש"ס אלא חוש לה דמשמע רק מספק, והכא דל"ה אלא חדרגמ"ה, ואחר אלף החמישי דקיל כדאי' בהגהה באה"ע (סי' א') וד"מ שם בשם הפוסקים, דזה אינו מכמה טעמים חדא דכבר הוכחתי בתשובתי הנ"ל מד' הפוסקים שלרובם הוי דאוריתא, כנ"ל, ותו דאפי' נימא דהוי דרבנן כמש"נ מד' כמה פוסקים, נמי נימא דהא דקאמר הש"ס התם חוש לה לאו למימרא דספק בלחוד הוי כדמשמע לישנא דחוש לה, אלא נמי ודאי קאמר, דמטעם ודאי קאתינין עלה לאסור לשוק מחששא דא"א, וכ"נ מל' רשב"ם שם בד"ה חוש וז"ל כאביי וכו' ומשום דאמרי לעיל למאי ניחוש קאמר הכא דודאי איכא למיחש ומהכא שטעינין דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן עכ"ל, שנראה מלשונו דאסורה לשוק ודאי הוי, אלא דאתינן עלה דהאי איסור מכח חששא דא"א שמא לא גירשה, והיינו לישנא דחוש לה, ומינה נמי לענין חדר"ג דאסור, ותו דאפי' נימא דהרשב"ם נמי סובר כשיטת שאר פוסקים דמייתי הב"ש (ריש סי' קנ"ב) ומיניי' הרמב"ם ז"ל דמטעם ספק בלחוד קאמר ומשום חומרא דא"א שכתב דהא דחוששין לדבריו והוית עכ"פ ספק מגורשת היינו משום הואיל ובידו לגרשה מכול"ה, ע"ש, שנראה מזה דלדידהו הא דאי"נ להתירה לשוק הוא מטעם ספק בלחוד מ"מ אין שום קילא בנ"ד כלל דהרי עיקר טעמא דנימא דל"ה אלא ספק ולא ודאי אלא משום דהואיל ובידו לגרשה מכוליה, והא תינח בזמן התלמוד דל"ה רביע עלי' איסורא דגירושין בע"כ, שפיר שייך הואיל משא"כ בזמנינו דאיכא איסורא דגירושין בע"כ מחדרגמ"ה תו ליש למימר הואיל וכו' דתי ל"ה בידו דבידו ל"ש אלא היכא דבידו לעשות בהיתרא, אבל לא היכא דלא מצי למיעבד בלא איסורא, לא מיקרי בידו

וכה"ג ראיתי בס' ב"ה ראיר לאהע"ז שם שהקשה גבי מכחשת אותו שלא ני שה אמאי תהי' אפי' ספק מגורשת ולא תתייבם הא אפי' ספק נפ' לא הוי ותתייבם דהא עיקר טעמא משום הואיל וכו' כנ"ל, ובמכחשת ל"ש הואיל בידו לגרשה דהא ודאי ערקת מקדמוהי ושבקית לי', דלא לימצי לה לגרשה, וכההוא דגיטין (די"ב ע"ב) גבי עבד בהו יע"ש שנדחק לתרץ דה"ט דהא בידו לגרשה בעודה עמו, וזה דוחק, ועכ"פ לנ"ד שפיר יש להסתייע מדבריו דכ"ש הוא דלא מיקרי בידו בכה"ג דנמנע בידו לעשותו מצד איסור, אי משום גופא דלאיסורא דרביע עלי', אי משום דלא שבקינין לי' לעשותו, איך שהוא עכ"פ נמנע הדבר ממנו, ול"ש בידו היכא דאיכא עיכובא מצד מה, ואין לדמותו למאי דמצינו לענין כל העומד להעשות, וכו' וכל הראוי ל לה וכו' דאף דאיכא עיכובא מצד איסור מ"מ כיון דאם עבר ועשה המעשה קיים, תו לא מיחשב מחוסר מעשה וע' עירובין (דף ו' פ"ב ודע"ח ע"ב) ובשבועות (דכ"ב ע"ב) ובתוס' יבמות (ד"ב ע"א) בד"ה וארות כו' ושם (דס"ו ע"א) בגמרא ובתוס' חגיגה (ד"ד ע"א) בד"ה מלא. וכן באו"ח ה' קה"ת ענין נגיעה שנמצא בקה"ת בשבת מטעם ראוי לבילה כי וכמ"ד טובא וע"ע בת' שב יעקב חאה"ע סי' ל"ג דרהרי יותר אין ראוי כשנמנע מצד עצמו ולא מצד איסור, דלא דמי כלל, דהכא מצד נאמנות קאתינין עלה דמילתא, ובעינין שיהי' בידו לעשותו משום דבלא"ה אין להאמינו שעשה כן. כמה דמצינו גבי עד לאיסורין דקיי"ל כל שבידו נאמן, אלא דאיכא פלוגתא דלאביי סגי במה דהוה כידו מקודם לכן, ולרבא בעי שיהי' עכשיו בידו, שפיר דוקא היכא דליכא עיכובא משום צד, אבל היכא דאיכא שום עיכובא, אם מצד איסורא, דרביע עלי', וכ"ש מצד גוף הדבר ופעולתו או לא מיחשב בידו כדי להאמינו מחמת זה, כמו דלא אמרינן מגו לפטרו