גבורת יהונתן צא

האופן הב' הנ"ל אבל לעולם לגבי גוף הקנין שפיר אלים טפי בכה"ג דאיכא דעא"ח מקנה דליצטריך קנין חשוב טפי כיון שבא להוציא נמי מרשות אחרת קודם שזוכה בו לעצמו כסברת מחו' זללה"ה ע"פ ד' השטמ"ק הנ"ל, ויפה דיבר בקדשו בספרו הבהיר שם

מיהו מ"ש שם עוד לתרץ בזה קושית הט"ז וש"ך שבסי' רע"א על הסמ"ע שם דקאמר טעמא דהמחבר שפסק דהאוחז במוסירה קנה המסירה משום שיכול לנתקו ולהביאה אצלו והא אמרי' התם להדי' דהך דר"א בדותא היא ולא קאי הש"ס במסקנא בהאי טעמא דיכול לנתקו וכו' דקאמר ר"א וכסברת מחו' זללה"ה דלפי סברתו הנ"ל יש לחלק דבגמ' התם שאני דמיירי בא' רכוב וא' תפוס במסירה שפיר מסיק תלמודא דהך בדותא דל"מ הך דיכיל לנתקו וכו' שיזכה בהעודף מכפי תפיסת ידו עד חצי מוסירה משום דבעי בקנינו להוציא מיד הרוכב ובענין קנין טוב, משא"כ בשו"ע כאן דמיירי בקדם ותפס במוסירה דנ"ה רוכב עדיין לא בא בקנינו להוציא מרשות אחרת אלא להכניס ברשותו בלבד שפיר פסק דקנה כל המוסירה, ודברי קדשו צל"ע, חדא דאפי' באחד רכוב וא' תפס במוסירה נמי מיירי התם דכל העודף מתפיסת יד התופס במסירה מונח במקומו ולא זה ולא זה תופסים בו וכמבואר בסוגיא שם עי' פירש"י שם וא"כ אינו בא בקנינו להוציא מרשות הרוכב כלל ולא דמי כלל לבא לקנות מנכסי חבירו שהם שלו כבר, דהכא שאני, דלא זכה בו הרוכב עדיין כלל ודינו כדין מציאה אחרת שהוא הפקר ואינו בא בקנינו רק להכניס ברשות שלו בלבד דה"נ לענין מה שאינו תחת יד הרוכב הו"ל דכוותי' כמובן, ותו קשה דלהדי' מבואר מסוגיא שם איפכא דקאמר זה קני חמור וחצי מוסירה וזה קני חצי מוסירה ופריך בשלמא רכוב קני דקא מגבה לי' בן דעת אלא תפיס במוסירה במאי קני וכו' ע"ש ובפירש"י, ולפי ד' מחו' ז"ל, תיקשי מאי פריך אתפוס במוסירה דוקא הא אפי' ארכוב נמי קשיא במאי קני לחצי מוסירה שאינו בידו ואי משום דקא מגבה בן דעת כדקאמר אדרבה בכה"ג ספי לא קר לפי סברתו הנ"ל כיון דקנינו בא להוציאו או מתחלה מיד האי בן דעת דתפיס במוסירה ולא קני בכה"ג לפ"ד ז"ל אע"כ דליכא לחלק בהכי, וצ"ע

(שם) אבל לפירש"י דמסירה עדיף וכו' עכ"ל רבינו, לפי מ"ש מכבר ליישב קו' תוס' בקדושין (דכ"ה ע"ב) בד"ה בהמה על שיטת רש"י הנ"ל גם ד' רבינו ז"ל אינם מעלים ארוכה כלל דהתוס' הקשו שם לרש"י ור"י הנ"ל שבתוס' שם מהא דבעי התם קיל לר"ש במה יקנה ותבעי לי' נמי בהמה גסה במציאה ונכסי הגר במי יקנה אליבא דר"מ ור"א במסירה לא אפשר דמאן מסר לי' ובמשיכה לא קני בבהמה גסה לדידהו עכ"ק, ורציתי לתרץ ולומר דבר חדש בשיטת רש"י הנ"ל דעיקר טעמא דאין משיכה קונה בגסה הוא משום דלאו אורחי' בהכי משא"כ מסירה ואפשר דס"ל שזה דוקא למ"ד מעות קונות דמשיכה אליבי' מדרבנן בלחוד להכי ל"מ בבהמה גסה אלא בשאר מטלטלין דהו"ל תרתי לגריעותא קנין גרוע ומדרבנן ואפשר דבכה"ג לא תקנו רבנן כלל קנין זה, משא"כ למ"ד משיכה מפורשת מה"ת והו"ל קנין דאורי' שפיר מהני אפי' בבהמה דמנ"ל לחלק בין בהמה לשאר מטלטלין בקנין דהוי דאורי', והשתא לפ"ז במציאה דליכא כסף כלל ולכו"ע משיכה מה"ת, וכ"כ תוס' בע"ז (דע"א) בד"ה פרדשני וכו' לחלק בהכי דדוקא היכא דאיכא כספא ס"ל למ"ד א"ק אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כו"ע מודו דקני במשיכה ע"ש א"כ שפיר מהני אפי' בבהמה לכו"ע ומיושבים קושית תוס' על רש"י ממציאה ונכה"ג דאפשר דס"ל לרש"י דבמציאה וכו' מהני משיכה לכו"ע אפי' בבהמה וליכא שום עדיפות במסירה מבמשיכה ולפי דרך זה מסולקים ג"כ ד' רבינו ז"ל לשיטת רש"י הנ"ל כמובן, ובמק"א בחידושי הארכתי

חילוק ט' (בסוגיא דתופס לבע"ח) (דף כ"ב ע"א) ומהרש"א בכתובות שם רוצה לתרץ וכו' עכ"ל רבינו, לא אמנע טוב אין טוב אלא תורה מה שאמרתי בימי עלומי בישיבת בחורים ליישב שיטת רש"י ז"ל מקושית התוס' מיימר ב"ח דהנה לכאו' יש להבין שיטת רש"י מנ"ל לחלק בין עשאו שליח ללא ע"ש, אבל הדברים מבוארים מסוגיא דשמעתין דפריך לרבא לר"נ דסובר המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום תופס לבע"ח במקום שחל"א ממתני' דמציאת פועל לעצמו וכו' ומשני שאני פועל דידו כיד בע"ב, ומעתה י"ל דה"ט דרש"י דדייק מהכא דהא דתופס לבע"ח וכו' לא קנה דוקא היכא דלא עשאו שלית דאז לא הוי ידו כיד בע"ב אבל היכא דעשאו שליח דהוי כיד בע"ב דשלוחו של אדם כמותו קנה דהו"ל להא מילתא כפועל דמ"ש וע' בש"ך חו"מ סי' ק"ה שתופס סברא זו לדעת רש"י דטעמי' משום הכי הוא, ומעתה לפי טעם זה י"ל דהיינו דוקא היכא דעשאו שליח להדיא לתפוס בשבילו אז שייך לומר דידו כיד בע"ב כנ"ל אבל היכא דלא עשאו שליח להדיא לתפוס בשבילו רק אמר לו סתם לתפוס ולא פירש לו בהדיא שיזכה בתפיסתו בשבילו, מנ"ל בכה"ג למימר דהו"ל כאלו זכה בעצמו נהי דהו"ל שלוחו מ"מ הא זכתו בשבילו ולגבי הך זכי' לא נעשה שלוחו דנימא דידו כיד בע"ב דהא לא עשאו שליח לזה כלל ולפ"ז שפיר מיושב קושייתם על רש"י מיימר בר חשו שבכתובות (דפ"ד ע"א) דמיירי התם דאמר לו תפסי נהלי' שפי' תפוס לה לארבא ולא אמר לו בהדיא תפסה נהלי' בשבילי דאז לא ע"ש רק לתפוס בלחוד שאם ירצה אחר לזכות בו לא יוכל אבל לעולם אם ירצה הוא לזכות בו צריך לזכות מחדש אע"פ שהשליח תפסו עבורו כיון דהוא לא עשאו שליח ע"ז להכי שפיר ר"פ ור"ה דל"מ במקום שתל"א כשאר תופס דעלמא

וע"פ דרך זה נתיישב אצלי דקדוקו עצום שברש"י דכתובות (שם) שבגמ' איתא א"ל יימר לשלוחו זיל תפסה נהלי' וכו' וכ' רש"י וז"ל א"ל יימר לשלוחו זיל תפסה עכ"ל, שלכאורה הוא שפת יתר ברש"י ומאי בא להשמיענו בלשון זה שלא הוסיף כלום על ד' הגמ', ואדרבה דבגמ' איתא תו תי' נהלי' וברש"י ליתא, אך לדרכנו נראה דרש"י בעי לאשמועינין האי פירושא ודבר גדול משמיענו בזה דאין הפי' בגמ' שעשאו שליח לזכות בשבילו אלא שעשאו שליח לתפוס בלחוד ותו לא מידי ומה דאמ' בגמ' תי' נהלי' פירושו לארבא וכוונת רש"י בזה ליישב שיטתו בכ"מ בסוגיין הנ"ל לחלק בתופס לבע"ח כו' בין ע"ש ללא ע"ש רק לתפוס סתם בלחוד ותו לא אבל לעולם בע"ש לתפוס בשבילו מהני מטעם הנ"ל דידו כיד בע"ב ממש כמו פועל דהתם

ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשו על רש"י הא בלא ע"ש נמי זכי' מפעם שליחות דלפמ"ש בשיטת רש"י לק"מ דדוקא בעשאו שליח קנה דאז שייך לומר ידו כיד בע"ב וכנ"ל משא"כ מטעם זכי' אע"ג דהוי נמי מטעם שליחות מ"מ תו לא שייך למימר בי' ידו כיד בע"ב וכמובן והסברא נכונה בעזה"י כנלפענ"ד בישוב שיטת רש"י אתר זמן רב מצאתי בשטמ"ק לכתובות שם שהעיר בקצת מדברינו ושמחתי, והתוס' לא ס"ל הכי אלא דס"ל דיש חילוק גדול בין פועל לשליח וכמובן, או אפ"ל דס"ל אפי' בע"ש ל"ק דוקא היכא שלא שכרו אבל בשכרו מודו דקנה דהשתא תו לק"מ מפועל דפועל שאני דשכרו להכי ידו כיד בע"ב משא"כ שליח דעלמא שאינו בא בשכרו ל"ה ידו כיד בע"ב שכן מצינו חילוק זה בש"ך חו"מ סי' ק"ה לד' רש"י לתרצו מקושי' התוס' מיימר ב"ח ע"ש, וא"כ ה"נ יש לחלק כן לשיטת התוס' דלא תוקשי עליי' מסוגיא דב"מ שם, והבן

ואגב אזכיר מאי דהוה קשיא תו לכאו' קושיא עצומה כסוגיין לפי שיטת תוס' דתופס לבע"ח כו' לא קנה אפי' עשאו שליח, איך נפרנס מתני' דהי' רוכב דתני סיפא משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום ומשמע דהוי של זה שנתנה לו וקשה אמאי יהא שלו לא מיבעיא אם המגבי' אמר אני זכיתי בה תחלה לעצמי אלא אפי' אחר הגבהתי' בשבילך נמי אמאי קנה הא הו"ל תופס לבע"ח וכו' ולא קנה וכ"ת דמתני' דנקט שהמגבי' טוען אני זכיתי בה תחלה מהימנינין לי' לגבי' חברי' כמו שטוען שהגבי' בשביל עצמו וזכה המקבל מידו ע"י נתינה לו במתנה אח"כ וכפירש"י א"כ קשה מאי קאמר בגמ' אי אסיפא קאי מה בעי למימר תחלה פשיטא דתחלה קאמר הא אפי' משום סיפא נמי איצטריך למיתני תחלה כדי דלהוי של מגבי' משעת מציאתה ויזכה המקבל מידו במתנה אח"כ משא"כ אלו לא אמר תחלה, דבשלמא אי הוה מפרשינין מתני' דלרבותא נקט לאשמועינין דאפי' בכה"ג הו"ל של מקבל משום דלבתר שבא ליד מקבל תו לא מהמנינין לי' בטעותם ניחא הא דקאמר הש"ס דתחלה דנקט משום סיפא לא איצטריך, אבל לפי מה דבעינין למימר השתא דנקט הכי לאשמועינין טעמא אמאי דהוי של מקבל וכו' והיינו משום דזוכה מיד מגבי' במתנה כיון שכבר זכה בו המגבי' שלו קשה כנ"ל וצ"ע, אך אי נימא כשיטת רש"י דיש חילוק בין ע"ש ללא ע"ש א"ש דתניא במתני' דלא אמר כלום והו"ל של מקבל דלא קשה במאי יזכה הא אפי' הי' זוכה המגבי' בשעת מציאה בשבילו נמי לא קנה דתופס לבע"ח וכו' לא קנה, דליתא, דהא מתני' מיירי בעשאו שליח דהא אמר לו בפירוש קודם הגבהה תנה לי ובכה"ג לכו"ע קנה והשתא נמי דקאמר אני זכותי בה תחלה לא מהימנינין לי' ואמרינין דזכה מיד בשבילו ולהכי אע"ג דהו"ל כתופס כו' מ"פ כיון דע"ש קנה, ומ"מ יש ליישב קצת דאפי' לשיטת התוס' נמי יש חילוק בין היכא דשייך מגו דזכי וכו' או לא ובמתני' דשייך מגו דזכי כו' גם לתוס' יש חילוק בין ע"ש או לא ע"ש והא דס"ל בעלמא תופס לבע"ח ל"ק אפי' בע"ש דוקא היכא דל"ש מנו ולפ"ז גם לד' התוס' לק"מ, וקצרתי

ובתוס' דגיטין (דף י"ב ע"א) בסוגיין בד"ה אלא כו' הקשו וז"ל וא"ת ונילוף מהכא בעלמא המגבי' מציאה כו' לק"ח, עיי"ש, מה שתירצו בזה, ולפענ"ד הי' נראה אז בימי עלומי בישיבת תלמידים ליישב בזה האופן דהנה בשמעתין בב"מ (דף י') פליגי עולא ור"נ דעולא סבר מעשיר לעני מחלוקת אבל מעל"ע דה"כ זכה לו דחד מגו לרבנן נמי אמרי' ור"נ סבר מעל"ע מחלוקת דלרבנן חד מגו נמי לא אמרי' ובתר הכי קאמר ר"נ ור"ח סברי המגבי' מציאה לחבירו ל"ק חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח כו' ולא קנה והקשו בתוס' שם שרי"ו דס' תופס לבע"ח כו' לא קנה אמאי סובר המגבי' כו' קנה חבירו, ותירצו שאני מציאה דשייך מגו דזכי כו' והשתא קו' תוס' הנ"ל מיושבת דהנה סוגי' דגיטין ע"כ אליבא דעולא אזלא כדמשמע לישנא דקאמר דילמא לא הוא עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דמגו דאי בעי הוה מפקר לנכסי' וכו' ומגו דזכי כו' ואי אליבא דר"נ אזלא לא הוה איצטריך למימר מגו דא"ב הוה מפקיר כו' דהא לדידי' במעני לעני מחלוקת וטעמא דר"א נמי משום חד מגו בלחוד הוא ומדקאמר בתר הכי ועד כאן ל"ק רבנן וכו' ולא קאמר אי נמי עד כאן ל"ק רבנן כבכל דוכתי משמע מינה דלא הדר הש"ס בבבא שני' מהא אלא דהשתא נמי קאי הסוגיא אליבא דעולא דקאמר דבחד מגו רבנן נמי מודו,