גבורת יהונתן ט

לכתוב דברים שבע"פ משום עת לעשות וגו' שלא תשכח תורה וכו' כדאי' בסוף ברכות, ובהקדמה לרמב"ם בפ"י לזרעים, ה"ה לכת"ק של תושבע"פ (עי' ש"ע או"ח סי' של"ד ובנו"ב הש"ע שם), וב"ש תורת פה קדוש, פום ממלל רברבן, מאיר ישראל זי"ע דהצלתן מצוה גדולה להאיר בהן עיני ישראל

ואציגה נא מאמר מענין זה בשם אא"ז זצלל"הה בחבורו בכת"י, ה"ה הרב הגאון הצדיק המקובל זרע קודש מצבתו כק"ש מו"ה ראובן היילפרן ז"ל אבדק"ק גלאוונא ומילידי ק"ק ביאליסטאק במדינת ליטא - נכד הגאונים, רבינו רבי העשיל ז"ל המפורסם בכל העולם רבו של רבינו בעל הש"ך ז"ל, ורבינו בעל טורי זהב מו"ה דוד ז"ל [שעל שמם קרא לבנו העשיל דוד הוא אא"ז - (אבי אם אמי תחי') הגביר המפורסם, חוב"ק בתורה, וגרים באוריתא תדירא, רחים ומוקיר רבנן והויין ליה חתנוותא רבנן כק"ש מו"ה העשיל דוד ז"ל מק"ק פיאנטקי] וגם מגזע הגאון האלהי בעל סדר הדורות, מו"ה יחיאל היילפרן ז"ל שהיה מגזע רש"י ז"ל, ונשאר אחריו ברכה חבור יפה בכתי"ק מסודר ב' חלקים, ובא לידי בשאלה מאת יד"נ ש"ב ה"ה הרב הגאון וכו' טוביינא דחכימי כק"ש מו"ה אלכסנדר זיסקינד הכהן ליפשיץ הי"ו אבד"ק אזארקאוו. חתן דו"ז נכד המחבר ז"ל, וטעמתי מעט מקצה מטה יערת דבשו, תרתי בלבי למשוך את קסתי ביין תורת פ"ק במאמר הנוכחי אשר לעינינו וזלה"ט

(מד"ת פ' יתרו) אנכי ה' אלהיך גו'. יל"ר אם נפלה דליקה בשבת בבית שיש בו ס"ת וספרים מהו להצילן מפני הדליקה וכו', כך שנו רבותינו כל כתבי קודש מצילין אותן וכו', בין שקורין בהן ובין שא"ק בהן, ולמה אמרו להצילן מפני כבוד התורה וכו' שאם ישרפו נראין שאינן כלום עכ"ל. והוא תמוה דאיך שייך האי איבעיא לקרא דאנכי ה' וגו'

ונראה ע"פ מה דאיתא (שבת ד' קט"ו) אתמר היו כתובים תרגום, או בכל לשון, ר"ה אמר אין מצילין ור"ח אמר מצילין, אליבא דמ"ד נתנו לקרות וכו' כי פליגי אליבא דמ"ד לא ניתנה לקרות, ר"ח סבר מצילין משום בזיון כתבי הקודש, פי' רש"י ז"ל מ"ד לא ניתנו לקרות הוא רשב"ג, ופי' תוס' שם בד"ה לא נתנו לקרות וז"ל, היינו טעמא כיון דל"נ לכתוב אסור לקרות בהן, משום דדברים שבכתב א"א רשאי לאמרם בע"פ עכ"ל. יוצא מזה דאם נאמר דדברים שבכתב מותר לאמרן בע"פ ממילא מותר לקרות, וא"כ אף שכתובים בכל לשון ליכא מאן דפליג, וכ"ע ס"ל דמצילין, ושם סו"פ הבונה, איתא, אר"י משום רי"ו בן זמרא מנין ללשון נוטריקון מה"ת רבי יוחנן דידיה אמר אנכ"י אנא נפשאי כתבית יהבית, רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה, איכא דאמרי אנכ"י למפרע יהיבה כתיבה נאמנים אמרי', ופי' מהרש"א בחי' אגדות וז"ל, א"ד למפרע להורות שהתורה ניתנה כתובה ולא בע"פ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ והוא כדי שיהיו נאמנים כי הדבור שבע"פ יפול בו השינוי עכ"ל. וזה כונת המדרש תנחומא דבלאו קרא דאנכי הי' יכול לומר בפשיטות דברים שבכתב מותר לאמרן בע"פ וממילא את שנכתב בכל לשון מותר לקרות, וכיון שניתן לקרות מותר להצילן, עכשיו שאמר הקב"ה אנכי ולא אמר אני ע"כ להורות לשון נוטריקון וכרבנן, וכדאיכא דאמרי, דהיינו יהיבה כתיבה וכו' ולהורות דרשב"כ אי אתה רשאי לאמרן בע"פ ולא ניתנה לקרות או נכתבה בכל לשון ובהא פליגי ר"ה ור"ח בש"ס (שם) ואיבעי להו הלכה כמאן ופשיט להו בר"ח דמותר להצילן משום בזיון קדשים עכ"ל, ודפח"ח

ועתה מצאתי א"ע כמחויב עוד לנקותי מדבת רבים אשר ישיתו עלי עון, בטרם ישמעו לחש צדקי, ורחש לבי ומחשבתי הרצויה, על אודות ענין ההסכמות אשר יצאתי בזה הלאה מגבול רבינו בעל הכתבים הקדושים שמאן לקחת הסכמות על ספרו "כרתי ופלתי" שהדפיס בחייו, כמו שכתב בהקדמתו שם (בד"ה והנה לא ראיתי וכו'), וכן יצאו בעקבותיו אחריו, נכדו הרב הגאון זרע קודש מצבתו מוה' ישראל ז"ל בהדפיסו ס' "אורים ותומים", וס' "תפארת ישראל" על ה' נדה, וגם הרב המדפיס "חדושים על הרמב"ם ה' יו"ט" בברלין שנת תקנ"ט, לבלי לקחת הסכמות מגאוני זמנם, על חדושי רבינו ז"ל, כי לא פשעתי ולא חטאתי מאומה בזה, מפאת כמה טעמים, אשר אוכיחה ואערכה לעין כל. הא', דזיל בתר טעמא שכתב רבינו ז"ל בהקדמתו לכו"פ שם, משום שזה דדרכם של המסכימים להרבות בשבח המחבר ולהפליג בתוארים, ולא יתכן שלא תוליד התנשאות ורמות רוחא בלבו, והוא יודע בעצמו שהוא משולל מכל זה, ע"ש שהאריך בענותנותו הגדולה, וכ"ז כתב מרוב הענוה והשפלות שבו, שלא ידע והרגיש במעלותיו כלל, ודמה בנפשו שכמהו ככולם אינם יודעים בשבחו, ולכן חשש על ההסכמות והתוארים שבהם שלא יביאוהו לידי שבח בעולם, ויפול ח"ו ברשת הגאוה השנואה בעיניו. אבל עתה שכבר נתפרסם בעולם מני אז ותהלתו יספרו ויתנו בכל אפסי ארץ, ודור לדור ישבחוהו במעלותיו, ואור תורתו וקדושתו, ושמעתתי' בפום רבנן תדיר, ומי כמהו מורה דעה מבין שמועה, תו אין כאן בית מיחוש בלל כי מה יתנו ומה יוסיפו ההסכמות בשבחן יותר ממה שכבר נודע ומהולל, כמעידים על אור החמה בצהרים, ושרגא בטיהרא מאי מהני. הב' דכל הטעם הזה לא שייך כ"א בעודו בחיים חיותו, אבל לא אחרי הלקח ארון אלהים זה מן המחנה, ושיאו השמימה עלה ובצל שדי לנה. הג' שאף אם נניח לאמר, שהי' רצון צדיק רבינו ז"ל שלא להרבות בשבחו ובמעלותיו גם אחרי הסתלקותו, ג"כ לא שייך כן רק בטרם נודע טבעו בעולם, ונתפרסם גדלו, אבל לא אחרי שכבר יצא שמעו בכל המדינות, ולא יחשו מהזכיר תהלתו, כאשר באמת ראינו לאלו שהדפיסו את הס' "בני אהובה" על אהע"ז שהעמידו הסכמות גאוני הדור בראש הספר, וכמו כן הרב מהר"מ מקוטנא ז"ל תלמידו בהדפיסו את הס' "קשת יהונתן", ו"חצי יהונתן" בלבוב שנת תקמ"ד קבל הסכמה מהגאון וכו' מו"ה מרדכי זאב ז"ל אבד"ק לבוב, גם הרב בן אחיו ותלמידו בהקדמתו בספרו יערת דבש כותב שקבל הסכמה מגדולי זמנו ולא חששו לדברי קרשו של דבינו ז"ל שדבר לפי רוב הענוה שבו, כי אי' בדידיה ואנן