גבורת יהונתן פט

דמחילה שתחול המעשה מחמתה דהא תינח היכא דבעינין שתחול המעשה למפרע דוקא כההוא דהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואמר אח"כ מחולין לך דמיירי בע"מ דהוי כמעכשיו דקיי"ל ע"מ כאומר מעכשיו וכשמקיים התנאי אח"כ מועיל קיום התנאי אל המעשה שתחול למפרע מאז שהתנה עמה תנאו שפיר לא מהני, משא"כ בתנאי דאם שאין המעשה חל למפרע אלא מעת שקיים תנאו אפשר דשפיר מהני המחילה להיות כקיום תנאי שתחול המעשה מני אז והלאה דבהא תו ל"ש סברתינו הנ"ל דהסברא לא שייך אלא היכא דבעינין שתחול משעה למפרע מאז שהתנה אבל לא היכא שאינו חל אלא לאחר קיום התנאי כמובן, להכי פירש דמיירי בתואי דלשעבר, דבהא אסי' בתנאי דאם נמי איתא לסברתינו זאת דאע"ג דאין המעשה חל אלא משעה שנתוודע קיום התנאי מ"מ כיון שהי' התנאי על העבר א"כ כשנתוודע אח"כ שהוא כן כאשר רצה שתהי', הרי הוא חוזר למפרע שנמצא שבשעת מעשה כבר הי' בה כן אלא שלא הי' מבורר עדיין עד אח"כ והוה כאלו מוחל על השעה הקודמת שהיתה אז המעשה באותה שעה כגון שהתנה, עמה שלא יהי' לה נדרים מקודם לכן הרי כשמוחל עכשיו הו"ל כאלו לא הי' עלי' נדרים מקודם שקדשה ואע"פ שמעשה הקדושין אינו חל עד אחר שנתברר שאין עלי' נדרים, מ"מ הרי התנאי הי' על זמן קדום וכשנודע שאין עלי' נדרים הנה הידיעה ההיא סובבת על זמן הקדום להמעשה וה"ה כשמוחל תנאו נמי הכי הוא ולא מהני ושפיר קאמר אביי לא תימא כו' כנ"ל, וזהו שדקדק רש"י לומר קדשה על תנאי שאין עלי' נדרים ולא פי' על מנת שאין עלי' כו' כלשון שבמתני' לפי שרצה לפרש דאפי' בתנאי דאם נמי משכחת גוונא דלא תועיל מחילה ושפיר קאמר אביי כיון דהוי תנאי דלשעבר ואלו פירש דמיירי בעל מנת הוה אמינא דדוקא בעל מנת קאמר אביי הכי וכנ"ל אבל בתנאי דאם אין חילוק בין תנאי דלהבא לתנאי דלשעבר להכי פירש דמיירי בכל גוונא ואפי' בתנאי דאם למידק דאפי' בתנאי דאם נמי איכא גוונא דל"מ מחילה והיינו בתנאי דלשעבר ומיושב לשון רש"י בטו"ט בעזה"י, וממילא יתיישב נמי מה שתמהתי על הר"ן שלא הביא הסוגי' דגיטין לראי' על קושיתו הנ"ל דלדרכנו אין ראי' מהתם כלל לכאן דהתם מיירי בע"מ והר"ן בתנאי דלהבא מיירי ושני טובא ביניי' כנ"ל

וקצת סיוע לדברינו אפשר עוד משיט' הגאונים והרי"ף והרמב"ם דמייתי הר"ן בגיטין פ' משאח"ז דסברי דבע"מ ומעכשיו ל"ב דיני תנאים וסברתם דדוקא בתנאי דאם שהמעשה אינו תל מיד אלא לאחר שקיים התנאי וגורם התנאי שלא תחול המעשה מעכשיו להכי בעי ד"ת אכל בע"מ ומעכשיו שחל המעשה מיד והתנאי אינו סותר למעשה שלא תחול מעכשיו לא בעי ד"ת ועיי"ש בסברתם וכבר נדברו האחרונים בזה הרבה ע' כה"ב ושא"ח שע"פ סברא זו אמרתי בחידושי ליישב גם מה שפסק הר"ן שם דבמתני בהדי שליח לא בעי ד"ת דאפ"ל נמי הך סברא דהיכא ששולח שליח לעשות מעשה הנה גם בלא התנאי לא חל המעשה מיד שמתנה עמו אלא אחר סילוק שליחותו כי בטרם שעשה שליחותו לא חל המעשה כלל, ונמצא שאין התנאי גורם למעשה שלא תחול כי גם בלא התנאי נמי אינו חל מיד הילכך לא בעי ד"ת

ועפ"ז ישבתי בחידושי הנ"ל מה שהקשו המפרשים על הר"ן מתנאי ב"ג וב"ר דהתם נמי התנה מרע"ה עם ראשי המטות לבני ישראל שהיו שלוחים ואפ"ה בעי ד"ת ועיקר ד"ת מהתם ילפינין ע' באחרו' במקנה לקדושין, ובפה"ב דיני תנאים, ולפ"ד לק"מ דעיקר סברת הר"ן דלא בעי ד"ת במתנה בהדי שליח לפי דרכנו הוא משום שהתנאי אינו דוחה את המעשה שלא תחול מיד כי גם בלא התנאי כמי אינו חל עד אחר סילוק שליחותו והא תינח בדוכתי אחריתא משא"כ בתנאי דב"ג וב"ר שהי' חל המעשה שפיר תיכף דהיינו חלוקת ארץ גלעד מיד חל, כי א"י היתה מוחזקת בידם מאבותיהם ולא הי' נצרך קיום שליחות ראשי המטות כלל לעיקר חלוקת הארץ וכן ארץ גלעד לולא התנאי היתה ניתנה להם מיד ושפיר בעי ד"ת ושם ישבתי עוד באופן אחר, ואכמ"ק

עכ"פ הא קמן משיטת הגאונים ז"ל ומסברתי בשיטת הר"ן הנ"ל גבי מתנה בהדי שליח ע"פ שיטתם הנ"ל דבע"מ ומעכשיו וכל כיוצא בו שאין התנאי בא לדחות המעשה שלא תחול אם שהוא באופן שגם בלא התנאת התנאי נמי אינו חל אז אלא לאח"ז יהי' על איזה אופן שהוא כל שאין התנאי בא לדחות המעשה מלחול אז אלים טובא ועדיף טפי מתנאי אחריתא שבא לדחות המעשה מלחול באותה שעה ומעתה לענין ביטול התנאי שבסוגיין נמי דוקא היכא דהתנאי דוחה המעשה שלא תחול מחז שאין לו כח לבטל המעשה להכי מהני בביטול כל דהו שביטלו להחזיק ביד המעשה שלא תתבטל משא"כ בתנאי דע"פ שהמעשה חל מיד והתנאי אינו בא לדחותו דמה"ט מהני התנאי לפי שמתנה עמו כלשון הגאונים הנ"ל שבר"ן שם ע"ש אלים כ"כ שאין בכח הביטול שמבטל אח"כ לבטל התנאי הזה שהתנה עם המעשה ההוא מיהו הא לא שייכא אלא בע"מ אבל בתנאי דלשעבר שכתבתי לעי' ג"כ סברא זו אין לאתויי מהא מידי

מיהו עדיין קשה לי בסוגיא אמאי לא מקשי תלמודא בריש הסוגי' אאביי דקאמר לא תימא וכו' מחליצה מוטעת דכשירה משום דכיון דעביד מעשה אחולי אחלי' ה"נ נימא אחולי אחלי' כו' כדמקשי להלן ארי"ו ומ"ט דנטר הש"ס מלאקשויי הכי עד לבתר מילתא דרי"ו הא טפי הוה מצי לאקשויי אאביי דקאמר טעמא דרב לאו משום אחולי כו' מנ"ל, הא להדי' תנינין דאמרי' אחולי אחלי' וכו' וא"כ טעמא דרב ודאי נמי משום הכי הוא וכי תימא כדכתיבנא לעיל דאביי סבר דא"א לביטול, התנאי שתועיל למפרע א"כ תיקשי לן נמי להלן מאי מקשי תלמודא ארי"ו דאין סברא לחלק בהכי א"כ קשה תו מ"ט נטר הש"ס ולא מקשה מיד אאביי נמי הך קושיא

ונראה לפי מה שראיתי בשימ"ק בשם הראשונים שפי' מה דקאמר הש"ס להלן אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחלי' כו' היינו דכיון דבעל אאבב"ז וגמר ובעל לשם קדושין השתא ע"ש שלפ"ז אין שום קושיא דאביי נמי הכי קאמר ל"ת טעמא דאחולי כו', ועל דעת קדושי כסף הראשונים כנסה ומחל לתנאי ויחולו קדושי הראשו' למפרע אלא טעמא משום דאין אבב"ז וגמר ובעל השתא לשם קדושין כמו שביארתי לעיל וכ"מ מפי' רש"י ותוס' וא"ש הכל

ולפ"ז מיושב אצלי ג"כ קו' הגאון רעק"א ז"ל שהקשה על הר"ן בשמעתין שחידש דהא דאחולי אחיל דקאמרינין לאו מכח ודאי קאתינין אלא מכח ספק בלחוד ולחומרא מהני אבל לקולא ל"מ ע"ש, והא הש"ס מקשה להלן על הך סברא דאחולי אחיל כו' מחליצה מוטעת דכשירה דאמרי' אחולי כו' והרי התם לקולא הוי וע"כ מהני בודאי דאל"כ אמאי כשירה, הרי מבואר להדי' איפכא מד' הר"ן ע"כ קוי הגאון הנ"ל ז"ל, ולפי דרכנו בפירוש הסוגי' לק"מ דהר"ן שפיר קאמר הכי לאביי במאי דהוה ס"ד דטעמי' דרב משום אחולי כו' עלה כ' דמספק בלחוד מצריך רב גט אבל בסוגי' דלהלן דפריך ארי"ו מחליצה דנימא הכי נמי אחולי כו' לא קאמר הר"ן הך מילתא דהתם לא שייך כלל למימר הכי דבשלמא במילתא דאביי דפירושא דאחולי כו' היינו דנימא שבכניסתו אותה מחל לתנאו הקדום שהתנה בשעת קדושין וכוונתו שיחולו קדושי כסף הראשונים למפרע שפיר שייך למימר דלא אמרינין הכי אלא מספק אבל ודאי לא הוי ומטעם שכתבתי לעי' דא"א לביטול התנאי למשוי מעשה קדושין למפרע כאלו נתקיים התנאי משא"כ להלן לאו פירושא, דאחולי אחלי' כו' שיחולו ק"כ הראשו' למפרע אלא שגמר ובעל השתא לשם קדושין כמבואר בשיטמ"ק שהבאתי וכמו דמסיק אביי באמת אליבא דרב במסקנא דבכה"ג פשיטא דמחל והוי ודאי גם להר"ן, ושפיר מדמי לה לחליצה מוטעת דהוי נמי ודאי, דלעולם היכא דמחיל לתנאי והמעשה חל מאז שמוחל לתנאי לכו"ע הוי ודאי ולא ספק, והר"ן דקאמר למילתי' אמילתא דאביי שבס"ה דרב בלחוד קאמר הכי דהוי רק ספק דהתם פירושא שמצד מחילתו לתנאי יחילו קדושי כסף הראשו' למפרע וכנ"ל ובכה"ג שפיר רק ספק הוי וכנ"ל ובחידושי לדיני תנאים הנ"ל כתבתי ליישב קושי' הגאון הנ"ל עוד בדרך אחר ואכמ"ק להאריך, והמעיין בר"ן יראה מבואר מדבריו כמ"ש בישובו שכ' שם וז"ל אלא כך ראוי לפרש ל"ת טעמא דרב כו' אחלי ותהא צריכה גט מספק דליתא אלא בשבעל מיירי וטעמא משום דאאבב"ז ובעל לשם קדושין וצע"ג בודאי וכו' פ"ש באורך עכ"פ מדבריו למדנו דדוקא היכא דאתינין במחילה מטעם קדושי כסף הראשו' שיחולו למפרע אז שייך דל"ה אלא ספק אבל היכא דאתינין בי' מטעם קדושין דהשתא לומר דבעל לשם קדושין וכמסקנא דאביי וכן להלן בתיובתא דמותיב ארי"ו מחליצה לפ"מ שפי' בשיטמ"ק דאתינין בי' מטעם קדושין דהשתא שבשעת בעילה שפיר הוי ודאי וכנ"ל וז"ב

(שם ע"ד) "וא"כ א"צ לעידי יחוד וכו'" ע' אהע"ז סי' ל"ח סקנ"ט ות' הריב"ש סי' ל"א בשם תשו' מיימוני ואף שהריב"ש בם סעי' ט' סקכ"ב דחה ד' תשו' מיימוני מיהו בריש סי' קמ"ט משמע כשו"ת מיימוני עיי"ש

חילוק ששי (בסוגיא דולחזי זוזי ממאן

נקט

) (דף י"ז ע"ג) "הב"י הקשה על הטור שכ' בשם רש"י וכו' עכ"ל רבינו" גם הרא"ש פירש בשיטת רש"י כן דמהימן אפי' לומר נתרציתי לאחר אבל תוס' בקדושין שם לא פירשו כך לשיטת רש"י אלא הבינו בשיטתו דפי' וליחזי זוזי כו' היינו דלאותו שנתן לו המעות נתרצה ודאי דמבואר מזה דלאחר שלא נתן לו המעות לא מהימן כשנים, ותמוה לכאורה אמאי לא הזכיר הרא"ש ד' התוס' הנ"ל, ואפשר לומר דהנה רש"י ז"ל בב"מ שם בד"ה ולחזי פי' דהיכא דנקיט זוזי מחד נאמן כתרי אפי' אחר שהלכו להם ואינם לפניו, עיי"ש היטב, ולכאו' מנ"ל הא וע' ב"ח בחו"מ סי' רכ"ב שנתחבט בד' רש"י ז"ל דמד' הר"ן בקדושין מבואר להדי' בשיטת רש"י דדוקא כשעדיין עומדים לפניו הלוקחים אז מהימן בנקט מחד אפי' אין מקחו בידו אפי' בנקט מחד דדמי לי' לדין דיין דאיתא התם דוקא כשהבע"ד עומדין לפניו וכו' ע"ש, אך י"ל דרש"י ס"ל כסברת הראב"ד דמייתי השיטמ"ק בב"מ בסוגיין שכ' וז"ל וה"פ כי אין מקחו בידו אמאי לא מהימן והלא מעותיו בידו ועל מה שבידו נאמין אותו וכו' שאין אדם חשוב לעבור על איסור תורה ולקבל עליו קללת חכמים בדבר שאין לו הנאה ממנו וכו' כשחוזר מזה ומוכר לזה באותן הדמים וכו' וא"א חוטא ולא לו וכו' ותריץ לי' דנקיט מתרויי' עתה ודאי כבר מחויב ממון לאחד מהם ובע"ד הוא או נוגע בעדות הוא שאומר בעצמו זה קשה לי יותר מזה וידחקני במעותיו ומש"ה לא מהימן עכ"ל שמבואר מדבריו דטעמא לשי' רש"י דמהימן בנקט זוזי מחד הוא משום דע"פ שבידו נאמן לומר מזה לקחתי וכנ"ל דלא חשוד ע"ז כיון שעל מה