גבורת יהונתן פח

כן בכונת יבמתו שלא לשם מצות יבום דכשנימא דלא יצא יד"ח יפגע באיסור ערוה בהא לכו"ע בעי כוונה בפירוש לשם מצוה דאי לאו הכי קאי באיסור

וזהו מ"ש האחרונים לתרץ קושיתם על הרשב"א דס"ל גבי הנאת תשמישך עלי בנדרים (שם) דלא איכפת לן בהנה"ג שבהדי מצוה א"כ ל"ל קרא גבי כלאים בציצית דעדל"ת הא בלא"ה הוה שרי דכלאים בגדים אינו אוסר אלא דרך הנאה וכדאי' בש"ס בכמה דוכתי וע' יבמות (ד' ד' פ"ב) ומצות לאו להנות ניתנו אפי' היכא דאיכא בהדה הנה"ג דבטלה לה לגבה דמצוה, ותירצו דכ"ז דוקא כשמתכוין למצוה אבל כשאינו מתכוין למצוה כלל ל"ש כן דאע"ג דמאצ"כ מ"מ היכא דעביד לה באיסורא שפיר בעי כוונה למצוה להדיא ואז לא איכפת לן בהנה"ג דבהדה דבטלה לה לגבה דמצוה משא"כ כשאינו מתכוין למצוה כלל איך נימא דלא קאי באיסור מכח. המצוה דללה"נ הא אינו מתכוין למצוה כלל ול"ש דליבטל הנה"ג אל המצוה ושפיר צריך קרא דעדל"ת עיין במחברים מ"ש בזה ובמק"א הארכנו בזה והכא נמי בסוגיין איכא למימר דהכי נמי טעמא דא"ש והיינו דתני הכונס כו' לשם נוי כו' דקדק לומר כן לפרש דכוונתו לשם נוי וכו' ולא לשם מצוה כלל ומאי דתני בתר הכי בברייתא דיבמה יבא כו' ותי' רי"צ בר אבדימי אליבי' למצוה ה"נ קאמר למצוה ולא לשם כוונה אחרת בלחוד דאז הוי פוגע בערוה כיון שאינו מתכוין למצוה כלל וכנ"ל ורבנן פליגי דכתיב יבמה יבא עלי' מ"מ ואפ"ל דס"ל דאפי' למ"ד מצות צ"כ י"ל דהכא ביבמה גילתה תורה להדיא קרא דיבמה יבא עלי' מ"מ ואפי' מתכוין לכוונה אחרת וע' בנימוקי יוסף להלן ביבמות (דנ"ב) דעתו ודעת הריטב"א דאפי' לא"ש קנאה בדיעבד בבעל לשם זנות וקיים העשה דיבום וכ"ש לרבנן עיי"ש, וע"כ צ"ל מכח קרא כנ"ל ולשיטה זו ברייתא מתפרשא בכונס לשם נוי כו' בלחוד ותו לא תיקשי ולא מידי משאר כל המצות דמהני ויוצא יד"ח אפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדיי' ומתכוין להנאת גופו ג"כ כל שעיקר כוונתו למצוה דהכא שאני דמיירי שאינו מתכוין למצוה כלל וכסברת האחרו' הנ"ל

ואחר כתבי מצאתי להדי' בת' שבו"י ח"ג אהע"ז סי' קל"ה שכ' כן להדי' כן בפירושא דברייתא דא"ש ורבנן כפירוש הב' דא"ש אינו אוסר רק במתכוין לשם נוי בלחוד אבל לא כשמתכוין לשם מצוה ג"כ ע"ש וכן חטין ד' הנוב"י חאהע"ז מה"ק סי' נ"ד ע"ש דכ' דלא"ש נמי לא אסור אא"כ במתכוין לשם נוי בלחוד דאז הוי כוונתו היפך המצוה לגמרי אבל העושה סתם מהני אפי' לא"ש, ואפשר דטעמי' נמי דאזיל בשיטת הרשב"א הנ"ל שבנדרים שם גבי מודה"נ מתשמיש דסובר מצללה"נ אע"ג דאיכא בהדי הנה"ג דבטלה לה לגבה ובמק"א הפליתי דהר"ן נמי מודה להאי דלא איכפת לן בהנאה דגופא שבשעת מעשה המצוה ממש אלא ה"ט דחולק בהנאת תשמישך משום דהנה"ג בא לו גם אחר קיום המצוה ע' בהקדמתי לס' הנ"ל באורך ואכמ"ק

עכ"פ הא קמן ב' הפירושים הנ"ל ונ"מ ביני' היכא דמתכוין למצוה והנה"ג בהדה קא אתי דלפי פירוש א' לא"ש אסור דבעי כוונה למצוה בלחוד ואפי' להרשב"א נמי איכא למימר דס"ל דיבמה שאני כמש"ל וכ"ש להר"ן דסובר שבכל המצות כן הוא כשמתערב הנה"ג בהדי מצוה ל"א מצללה"נ וקאי באיסורא כאלו לא עשה מצוה כלל, ולפי' הב' אינו אסור לא"ש אלא א"כ מתכוין לשם הנה"ג בלחוד, ואז אפי' למ"ד מאצ"כ הו"ל כאלו לא פשה מצוה כלל וקאי באיסורא אבל אם מתכוין נמי למצוה לא קאי באיסורא אפי' לא"ש ואפ"ה ס"ל דמצות חליצה קודמת משום דחיישינין שמא יתכוין רק שם נוי וכו' ולא לשם מצוה כלל לכן מוטב אם פורש מיבום לגמרי ופוטרה במצות חליצה

ומעתה י"ל דרש"י ור"ת פליגי בהני ב' פירושים שבברייתא דרש"י ז"ל ס"ל כפי' הב' וכמ"ש השבו"י והנוב"י דלא"ש נמי דוקא כשמתכוין היפוך המצוה לגמרי וכנ"ל ולהכי בסתמא היכא דבעי ליבומי ואומר שמתכוין למצוה סמכינין אדיבורי' כיון דאפי' אם יתערב במצותו הנאת גופו נמי ליכא איסורא אפי' לא"ש דס"ל מצות חליצה קודמת נמי לא הוי אלא מטעמא דחיישינין שלא יתכוין לשם הנאתו בלחוד ולהכי היכא דאית לן גילוי דעתי' דלמצוה מתכוין שפיר דמי כיון דלא בעי טפי מהכי דכולי האי לא חיישינין שמא לא יתכוין למצוה כלל כיון שאומר בפירוש שמתכוין למצוה, אבל הר"ת ס"ל כפי' הא' דלא"ש הוי פוגע בערוה אפי' מתכוין נמי לשם מצוה כל שמערב עמו הנאת גופו דלא שרי רחמנא איסורא דאשת אח אא"כ מתכוין רק למצוה בלחוד להכי שפיר אפי' אית לן גילוי דעתא דלמצוה מתכוין נמי אית לן למיחש להכי דכולי האי לא מזדהר שלא יתערב עם המצוה הנאת עצמו כלל ולהכי מפרש דרב לא קאמר אלא לרבנן דא"ש דס"ל מצות יבום קודמת ואין כופין להם היכא דלא בעי ליבומי אבל לא"ש דס"ל מ"ח קודמת אפי' אם שניהם רוצים ביבום אין שומעים להם דתו איתא לחששא דשמא יתערב הנאת גופו עם המצוה וימצא פוגע באיסור דלדידי' אפי' מתכוין למצוה ל"מ כיון שמתערב הנאת גופו עמה ל"מ לגבי איסורא דאשת אח ומילתא כי האי שפיר חיישינין ומאי אהני לן דיבורי' שאומר שמתכוין למצוה וזה נכון לכאו' בעזה"י

אחר כתבי כ"ז אנה ה' לידי ס' זכר יהוסף על הש"ס לידידי הרב הגאון המפורסם זה סיני, בקודש ועוקר הרים מהרי"ז שטערן שליט"א האבד"ק שאוול אשר נשלחו לי מאתו וראיתי בחי' ליבמות ד' ל"ט שדיבר שם מענין זה ומייתי נמי ד' הנוב"י שם ונתחבט שם לענין יבום לשם נוי אי הוי כמתכוין בפירוש להיפוך שלא לשם יבום ומייתי התם בשם שו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' י"ח) נמי כי האי דמקשינין לעיל הא אנן קיי"ל מצות אצ"כ ואפי' בדאורייתא וא"כ אמאי הוי לא"ש כפוגע בערוה ודחיק עצמו לתרץ קושיתו, ותמוה דלפ"ד הנ"ל הענין מבואר בטו"ט בעזה"י כנראה להמעיין גם מש"ש לתרץ קו' הגאון בנין עולם וז"ל, אבל בלא"ה אין זה בגדר קושיא דכיון דאינו מכוין ליבום ממילא אסור משום אשת אח ולכן קרוב הדבר וכו' דמיחזי כנושא אשת אח שלא במקמ"צ אבל מ"מ הא ודאי דמקיים מצות יבום דהא קיי"ל בא עלי' אפי' שוגג קנאה וכו' ופשוט ואין מהצורך לולא שראיתי שנטה מזה וכו' עכלה"ט. ודבריו תמוהים מאד בעיני חדא איך אפ"ל במילתא דא"ש דרק לענין איסורא דאשת אח בלחוד הוא דקאמר אבל לעולה מקיים מצות יבום בהאי ביאה שלא לשם יבום והא בהדי' משמע בסוגי' איפכא דקא כריך עלי' מברייתא דיבמה יבא עלי' מצוה ומשני רי"צ בר אבדימי למצוה ע' פירש"י לשם מצות יבום, וכו' משמע דבלא"ה לא יצא נמי יד"ח מצוה, ותו דבפירוש שבו' בסוגין ושאר דוכתי דהא בהא תליא דאי נימא, דיצא יד"ח מצות יבום ממילא נדחה איסורא דאשת אח לגמרי דאשתרי אשת אח לגבי' לגמרי ומינה גמרינין לכל דוכתי עדל"ת דלפ"ז הא דאמרי' להלן (דנ"ג ע"א) דבכל גווני קנה, לאו לענין יבום בלחוד קאמר אלא איסורא דאשת אח נמי לא עבר דכיון דקנאה בהכי ויצא יד"ח יבום אישתרי ממילא איסורא לגבי' אלא דלא נחית מתני' אלא לאשמועינין דין יבום בלחוד ותו לא. אבל לעולם דאיסורא נמי ליכא וא"כ דברי ידידי הגאון הנ"ל בתירוצו צל"ע, וקו' הרב בנין עולם הנ"ל מיושבת בל"ז לפי דברינו הנ"ל

חילוק ד' (בסוגיא דקידשה על

תנאי

) (דף ט"ו ע"ד) דמהרי"ק בשו"ת שורש ג' ובי' עכ"ל רבינו בחידושי לדיני הנאים שלמדתי לפני כ"ח שנה בישיבת בחורים בק"ק שעפס העירותי בזה דאפשר דטעמא דמיאן אביי למימר טעמא דרב משום אחולי אחלי' משום דהוקשה לו ההוא דגיטין דע"ה דאמרי' התם אם אמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואח"כ אמר מחולין לך אינה מגורשת וטעמא התם משום דמחילה ל"מ למיחשב קיום תנאי למעשה הקודמת, וה"נ א"א שהחול מעשה הקדושין הקודמת ע"י המחילה דמחיל השתא ולמיחשבי' כקיום תנאי, והן אמת שהקשו כן התוס' בסוף ד"ה ל"ת וכו' מהך סוגיא, מיהו דבריהם אזדי לשיט' ר"י דפירש אחלי' כו' היינו בלא בעל, ולפענ"ד נ' דלפי' רש"י דכולהו איירי בבעל ולענין כתובה קאמר נמי אפשר למימר הכי וכ"א להדי' בר"ן דשמעתין שהקשה כן אס"ד דאביי דטעמא משום אחולי אחלי' כו' מה סברה היא זאת שתהי' המחילה מועלת למיחשב עי"ז קיום התנאי שתחול המעשה למפרע ע"ש ומביאו רבינו להלן בתוך קישור דבריו, ופליאה בעיני דלא מייתי ראי' מסוגי' דגיטין הנ"ל שהבאתי דאיתא להדי' הכי, עוד קשה לי בדברי הר"ן שכ' וז"ל דלא דמי להריני כאלו התקבלתי דמהני דהתם הרי אומר הריני כאהת"ק והוי שפיר כקיום התנאי משא"כ באומר מחולין לך איך הוי קיום התנאי מ"מ לא מתקיים ע"כ, וקשה הא בסוגי' דגיטין מותיב תלמודא מהך דהריני כאלו התקבלתי אהך דמחולין לך ומשני, ואי כד' הר"ן האיך מדמי להו אהדדי, ואפשר בדוחק לומר דכוונת הר"ן בס' בהא דקאמר בסוף דאין כוונתו אלא לצעורה היינו למאי דמשני התם נחלק בין לצעורה להרווחה, ודו"ק, ומיושב זה, אך קושיתי הראשונה על הר"ן קשה עדיין ונראה דלד' מהרי"ק דמייתי רבינו ז"ל בפנים דבביטול התנאי עכשיו ע"י בעילתו דאמרי' א"א בב"ז מקודשת עכשיו בכסף קדושין שאצלה במלוה כל אותו הזמן שלא נתקיים התנאי, ואצ"ל שתהא מקודשת בבעילה כמ"ש רש"י ותוס' וכמו בהרי את מקודשת לאחר ל' ונתאכלו המעות ל"ק כלל מהך דמחולין לך כנ"ל דהתם בעינין שתחול המעשה למפרע וכנ"ל שפיר דל"מ המחילה משא"כ הכא המעשה חל מעכשיו ע"י ביטול התנאי ושפיר מהני אבל לפירש"י ותוס' בד' אביי, דקאמר ל"ת טעמא דרב משום דאחולי אחלי' כו' הוה ס"ד דתהא מקודשת מחמת קדושי כסף הראשונים שפיר הקשה הר"ן מה סברה היא זאת שתועיל המחילה לחול המעשה למפרע ותהוי כקיום התנאי למפרע. מחמת זה וכנ"ל וכההוא דמחולין לך שהבאתי, ואפשר דהא גופא קאמר אביי דלא תימא טעמא כו' דאא"ל כן שיסבור רב הכי שתחול למפרע מחמת ביטול התנאי בהאידנא וכנ"ל אלא טעמא דרב משום אאבב"ז וע"כ בעל השתא לשם קדושין כפי' רש"י ותוס' בלא פנאי ולהכי צ"ג

וע"פ דרך זה נתיישב לי לשון רש"י שכ' ח"ל קידשה ע"ת עלי' נדרי' עכ"ל, שלכאורה צריכים להבין, מנין לו לפרש כך דמיירי בתנאי דלשעבר דלמא מיירי בתנאי דלהבא בשלמא מתני' שפיר דתני בהדיא ע"מ שא"ע נדרים אבל בפלוגתא דרב ושמואל דתני סתם מנ"ל דמיירי בתנאי דלשעבר דוקא וע' בר"ן דאיתא בלשון כלומר וע"כ שכיוון לאיזהו קושיא לתרץ בזה, ולדרכינו עולה יפה דבדוקא פי' רש"י הכי דאל"כ תיקשי תו מנ"ל לאביי דטעמא דרב לאו משום מחילה שתחול הקדושין למפרע בלא תנאי דהשתא תו ליכא למימר כנ"ל