גבורת יהונתן פז

מה שפירשתי כוונתו שאין לו פנים לכפור בפניו שלא עשה לו שום טובה מאחר שהי' לו טובה, ובכה"נ מצי למיכפרי' בשארא, והשתא מוכרח לפרש הילך בכה"ג שאומר לא הוצאתים והן שלך כו' דאם ל"כ תיקשי לר"ש מ"ט פטר לי' מסברא דהוי אשארא ככוה"כ הא טעמא דמובמ"ק חייב משום דל"ש חזקה כו' כיון שמודה במקצת, א"כ אסי' אומר הילך נמי סו"ס מודה לו במקצת ויהא חייב דליש חזקה כו' וליכא נמי מגו דכוה"כ להכי פירש לא הוצאתים והם שלך כו' דאז מראה בפניו שלא עשה לו שום טובה בהלוואתו כי לא הוציאם כלל והם שלו בכל מקום שהם ושוב אינו יכול להעיז ולכפור בשארא ופטור מטעם חזקה כו' ככופר הכל ממש, דהכא נמי אומר לו שלא עשה לו שום טובה כלל ואע"ג דמודה לי' במקצת מ"מ מאחר שאומר שלא לקחם לידו כלל להוציאם ומונחים הם מני אז שלקחם ממנו הו"ל ככוה"כ ממש ואפשר דר"ש גופי' נמי הכי קאמר הני זוזי דקא מודי כמאן דנקט מלוה דמי פי' דכיון שטוען הלוה לא הוצאתים הו"ל כאלו הם ביד מלוה מאז שקבלם ממנו וא"כ הוי טענתו שלא עשה לו שום טובה בהלוואתו הילכך הו"ל אשארא ככוה"כ ממש ותו אית לי' מגו דאי בעי הוה כפר לי' בכולו דל"ש חזקה אאמ"ע כו' דהא השתא נמי מעיז כן ונמצא דרש"י ז"ל מוכרח לפרש כן לשיטתו דלעיל דלא תיקשי אר"ש דפטר בהילך טפי משאר מובמ"ק

ובהא דכוה"כ פטור אתרי הראשונים למצוא מקור דרש"י כ' מטעם חזקה אאמ"ע כדמשמע מל' רבה דקאמר חזקה וכו' ותוס' מיאנו בזה וסברי דגזה"כ הוא מקרא דאשר יאמר כי הוא זה דדוקא מובמ"ק ולא כוה"כ, ולכאורה יש להבין מאיזהו סברא הוה ס"ד לחייב הנתבע שבועה בכוה"כ דבעינין למיתי מטעם חזקה או גזה"כ הא אדרבה הסברא החיצונה נותנת לפוטרו דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שכאו"א ילך ויתקף בחבירו ויאמר מנה לי בידך וכשלא יחפוץ לישבע שבועת אמת יצטרך לשלם וכללא כיילי הממע"ה כדאמר בש"ס (ב"ק דמ"ו) סברא הוא דכאיב לי' כו', ומה זה שהקשו תוס' וא"ת כוה"כ מנ"ל דפטור מאי קושיא אדרבה מנ"ל לחייבי', ונ"ל לפי מאי דאיתא בש"ס דשבועות (ד"מ ע"ב) אר"נ ומשביעין אותי שבועת היסת מ"ט חזקה אא"ת אא"כ יש לו עליו ופריך אדרבה חזקה אאמע"פ כו' ומשני אשתמוטי כו' וא"כ י"ל דה"ט דאצטריך לטעמא דחזקה דאאמ"ע או לגזה"כ דהוה ס"ד דחייבא רחמנא לכוה"כ משום חזקה דאא"ת כו' שהוא חזקה אלימתא דאינו מעיז פנים לתבוע למי שאין לו עליו כלים וקאתי טעמא דחזקה דאאמ"ע או דגזה"כ למיפטרי' ור"נ חידש שבועת היסת מדרבנן משום דס"ל דשייך אשתמוטי אפי' בכוה"כ ותו ליתא לחזקה דאאמ"ע ונשאר החזקה דאא"ת

ולפי דרך זה תירצתי לנכון בעזה"י קושית העולם שבשם הגאון ר' משולם איגרא ז"ל מפ"ב המפורסמת, בספרים שהקשה בד' התו' דב"מ (ד"ג ע"א) בד"ה מ"מ כו' שכתבו וא"ל דילפינין מדאיצטריך למיכתב שע"א מחייב שבועה וכו' דהא איצטריך להיכא שהוא אינו תובע כלום וא"י והעד מעידו וכו' ע"ש וקשה אכתי לא משכחת שבועה דע"א אי נימא דכוה"כ חייב דהא אי פקח הוא האי לוה מצי לשלומי לי' ולא ישבע ובתר הכי הדר תבע לי' להאי מלוה דבכה"ג תו לא מצי האי עד לסייע להאי מלוה ולמיפטרי' דקיי"ל דע"א אינו קם למעון וע"כ מחויב האי מלוה למישבע שבועת כוה"כ ואינו יכול לשבע דה טוענו בספק והו"ל מחויב שבועה ואי"ל ומשלם, ועד המסייע אינו פוטר בכה"ג לד' הרא"ש בריש מציעא כידוע, ולא משכחת לעולם שבועה דע"א אפי' בטוענו בספק, על פיו, ולפי דרכינו מיושב שפיר ואין התחלת קושיא כלל דהמשך ד' התוס' כך הם דמתחלה הקשו וא"ת כה"כ מנ"ל דפטור, ואע"ג דהסברא נותנת לפטרו דאל"כ לא שבקת חיי כו' כנ"ל מ"מ הא איכא חזקה דאא"ת אא"כ יל"ע כדקאמר ר"נ באמת השתא מדרבנן לחייבו היסת וה"נ מדאורי' אית לן למימר הך חזקה ומ"ט כפרי' רחמנא ואהא קאמרו ואין לומר משום חזקה דאאמ"ע כו' דהא אפי' במקום שיכול להעיז נמי פטור וה"ה דהוה מצי למימר מטעם אחר דהכא בכוה"כ נמי שייכא אשתמוטי כדקאמר ר"נ לענין היסת אלא דעדיפא מינה משנו דחזינין אפי' היכא דלא שייך חזקה דהיינו בבנו שיכול להעיז נמי פטור, ואפי' לא הוה טעמא דאשתמוטי נמי, חזינין להדיא איפכא ובתר הכי קאמרו ואין לומר דילפינין מדאיצטריך למימר שע"א מחייבו שבועה דהא איצטריך להיכא דטוענו בס' ע"פ עד דאז תו לא מוכח מהא דכוה"כ פטור דאפשר דלעולם כוה"כ דעלמא חייב שבועה והא דאיצטריך קרא לחייב שבועה ע"פ ע"א היינו דוקא היכא דליכא לתובע טענת בריא דאז תו ליתא לחזקה דא"א תובע אא"כ יל"ע, ואיצטריך להעדאת העד לחייבו שבועה, אבל לעולם בכוה"כ דעלמא דטוען התובע טענת ברי ושייכא חזקה דאא"ת כו' חייב הנתבע שבועה אפי' בלי העדאת העד, והשתא לפי פירוש זה אין התחלה לקושית העולם שבשם הגאון הנ דמאי קושיא שיחזור ויתבענו ויהי' מחויב שבועה ואיל"מ והעד אינו יכול לפטרו בכה"ג דזה אינו דעיקר טעמא דס"ד דכוה"כ חייב הוא משום חזקה דאא"ת כו' וזה לא שייכא דוקא אלא היכא דתובעו פתאום דאיכא חזקה דאא"ת כו' משא"כ במאי דקמן שכנגדו תבע אותו תחלה ושילם לו והיא חוזר ותובעו מה ששילם הלא כו"ע ידעי שמתוך שזה נפרע ממנו מקודם ע"י העד חזר זה והמציא א"ע לתובעו האידנא וליכא חזקה כו' ובכה"ג פטור לכו"ע ולא הוי מחויב שבועה כלל

עוד אמרתי אז ליישב קושי' העולם הנ"ל בפשיטות בב' אופנים הא' ע"פ מאי דקיי"ל בכל דוכתי דהיכא דלא הו"ל למידע לא אמרי' מתוך כו' ה"נ לא הו"ל למידע כמ"ש התוס' שהעד הגיד לו שגנב לו או שהי' חייב לאביו דלגבי מילי דאבוה קטן הוא, הב' דאפשר דמיירי באית לי' קרקע לתובע דהו"ל כפי' שיעבוד קרקעות ואין נשבעין וכתי' ב' שבתוס' ב"ת (ד"ה ע"ב) דשבועת מובמ"ק מיירי בלית לי' קרקע, וכעת מצאתי ב' תירוצים אלו האחרונים בס' סיב גיטין להגאון מהר"צ העללער ז"ל מעסטרייך שתירץ כן ובשאר ס"ק, והגם שאין בדברים שעד כה סלסול הלכה כ"כ כפי מה שראוי לענינים אלו שהם מקצוע גדול בדיני מכונות שנתנו להתחכם בהם כמאמר ר' יוסי (סוף ב"ב) בכ"ז לא נמנעתי מלכותבם לפי שהם. כללים נכונים להבין על ידם הרבה ספקות בפירוש הש"ס והמפרשים ולבררם וליישבם בטוב ואנכי קצרתי לפי שאין העת האסף פה

חילוק ג' (בסוגיא דאגרת

מרד

) (דף י"ג ע"ג) ובהיותי בהאי ענינא הקשיתי לשיטת ר"ת דסובר דאין שומעין להם לייבם אפי' שניהם רוצים, אם לא שיודע שמתכוונים למצוה (ע' ביבמות דל"ט ע"ב וכתובות ס"ד ע"א) והיינו דמפרש דהא דקאמר רב אין כופין קאי למ"ש בראשונה דמצות יבום קודמת ומ"מ היכא דלא בעי ליבומי אין כופין אותו לייבם, והא ביבמות (ד"ג ע"א) פריך הש"ס וליתני מן היבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחודא ומשני אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת וא"כ ה"נ קשיא אי אליבא דרבנן קאי רב במילתי' אמאי נקט חליצה ברישא ואמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם הו"ל למינקט נמי יבום ברישא לפום שיטתי' למידק מינה דמצות יבום קודמת, וצע"ג

ובגוף פלוגתא דרש"י ור"ת שבסוגיין דאתינן עלה הצריכא עיונא במאי פליגי, דלכאורה יש לדקדק מאד בשי' רש"י דסובר אליבא דרב דאם תרווייהו בעי לייבומי שומעין להם וקשה אי ס"ל לרב דמ"ח קודמת והיינו משום דחיישינין שמא לא יתכוונו למצוה ונמצא פוגע בערוה כדתני אבא שאול א"כ אפי' שניהם רוצים נמי נחוש להכי ומאי שנא דשניהם רוצין דאין כופין לחלוץ, אך נלפענ"ד לומר בזה דבר חדש לכאו' נאה ומתקבל בעזה"י אחרי שנבין תחלה מילתא דאבא שאול גופי' דס"ל דהכונס יבמתו לשם נוי כו' פוגע בערוה כ שמה"ט אמרו מצות חליצה קודמת שלא יבא לידי כך וקשה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל מצות א"צ כוונה ע' בש"ס דר"ה (דכ"ח ע"ב) ור"נ שם באורך ובברכות (ד' י"ב) בסוגיא דנקט כסא דשיכרא ובפסחים (ד' קט"ו) א"כ כשכונס יבמתו אסי' אינו מתכוין לשם מצוה יצא יד"ח המצוה וממילא הותרה לגבי האיסור אשת אח כמו כלאים בציצית ואיסור שבת גבי פק"נ וטומאה בציבור וכדומה, ואפי' למ"ד דחוי' מ"מ הא לכו"ע היכא דא"א למיהדר אהיתרא נדחה האיסור מפניו ואזדא לי' כמאן דליתא וא"כ אמאי יהי' כפוגע בערוה אלא אפי' למ"ד מצ"כ לצאת יד"ח עיין במקומות הנ"ל מ"מ הא לכו"ע דאם מתכוין למצוה אע"פ דאיכא נמי הנאת הגוף דממילא בהדי' לא איכפת לן בגווה מידי כשי' הרשב"א שבר"ן נדרים (דט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי ואפי' להפוסקים דהנאת הגוף בהדי מצוה מיגרע כח המצוה דלא אמרי' בה תו מצללה"נ כמו שהארכתי בזה בהקדמתי לס' חסדי יהונתן עיי"ש מ"מ היינו דוקא היכא דהנאת הגוף דבהדי מצוה לא הוי ממילא או שלא בשעת עיקר יציאתו יד"ח המצוה אבל היכא שאותה ההנאה שנהנה גופו הוא בשעת עשית המצוה ממש וממילא קאתי לא איכפת לן בהכי כלל דאל"כ האיך אנו יוצאים יד"ח מצות מצה וסוכה, וק"פ וכדומה בכל המצות שיש בהם נמי הנה"ג בשעת קיומה למ"ד מצ"כ, אע"כ דלא איכפת לן בהנאה שבשעת המצוה ממילא ומודר הנאה ממעיין בימוה"ח וכדומה דל"א בהו מצללה"נ טעמא אחרינא איכא בהו וכמו שהארכתי שם עייש"ה וא"כ ה"נ אמאי סובר א"ש דהוי פוגע בערוה הא אפי' אית לי' נמי הנה"ג בהדי מצוה נמי נימא כיון שיוצא יד"ח מצותו בהכי כנ"ל אישתרה לגמרי לגבה איסור ערוה וכמו דליתא כלל

אך י"ל בפי' הברייתא דא"ש ורבנן בתרי אנפי חדא דאבא שאול ס"ל דאע"ג דבכל דוכתי לא איכפת לן בהנאת הגוף דממילא שבהדי המצוה מ"מ ביבמה דהקפידה תורה לומר להקים לאחיו שם גוי בעי כוונה למצוה בלחוד, והיינו דקאמר התם בתר הכי אליבי' דא"ש מאן תנא להא דת"ר יבמה ובא עלי' וכו' מצוה ארי"צ בר אבדימי א"ש הוא וה"ק וכו' למצוה לשם מצות יבום ולהכי כשמתערב בכוונתו שום מחשבה אחרת מגרע כחה של מצות יבום ותו קאי איסור ערוה ורבנן פליגי וגרסי בברייתא יבמה יבא עלי' וכו' מצוה וכפירש"י ע"ש שמצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה אבל לעולם דלא בעי כוונה למצוה בלחוד וכבכל המצות שבתורה דסגי בכוונה למצוה ואפי' מתערב במחשבה כוונה אחרת עמה יוצא יד"ח וכנ"ל אפי' למ"ד מצ"כ ותו איכא לפרושי בגוונא אחריתא דבהא פליגי דאבא שאול ס"ל דאע"ג דבכל דוכתי לא איכפת לן בהנאת הגוף דבהדי מצוה היינו דוקא כשמתכוין נמי למטה אבל היכא שאינו מתכוין למצוה כלל לא מיבעיא לשיטת הסוברים דמצ"כ אלא אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה היינו דוקא היכא דלית בה איסורא שפיר אמרה תורה דיוצא יד"ח אפי' בלי כוונה אבל היכא דאי לא יצא יד"ח מצותו יפגע באיסור כגון בכל איסורי הנאה למצוה