גבורת יהונתן פו

חילוק א' (בסוגיא דמוכן

לאדם

) (דף י' ע"א) אך לק"מ קו' מהרש"א וכו' ע"כ לשין רבינו ע' פנ"י שם שתירץ בפשיטות קו' מהרש"א דע"כ הך איבעיא דפצעילי וכו' לא מצי איירי בשבת דהא קיי"ל בביצה (דף ל"ד ע"ב) דשבת קובע למעשר, וא"כ ע"כ הוצרך להפריש מאתמול ותו הו"ל הזמנה לגבי מוקצה ומאי איבעיא איכא, ודבריו תמוהים מאד, הא מבואר בד' רש"י במשנה שם בד"ה עומד אדם וכו' וז"ל על המוקצה הוצרך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא, אחזו עכ"ל, והיינו משום דבלא אחזו כלל ל"ה הזמנה כדאי' להדיא בגמ' (דף כ"ו ע"ב) דקאמר אי דלא אחזו כי איזמן מאי, הוי, וע' פירש"י שם, וא"כ שפיר מצינן למימר דהאיבעיא דפצעילי כו' מיירי בתרם מע"ש ומ"מ מיבעיא שפיר אי הוי הזמנה דהא בלא אחזו ל"מ הזמנה, ומיבעיא אי דמי לגרוגרות וצמוקים או לא, ונהי דהמעשר כהזמנה מ"מ הא בגרו"צ נמי ל"מ הזמנה בלא אחזו ואהא מיבעיא שפיר אי גם בפצעילי תמרה איכא משום מוקצה או לא, וקושית מהרש"א במקו"ע

(שם ע"ב) והשתא אתי שפיר בהקדם מ"ש הרז"ה וכו' עכ"ל רבינו, מעין הדברים נמצא גם בספרו דמרנא ז"ל חידושים על הרמב"ם ה' יו"ט שנדפס בשנ' תקנ"ט, ע"ש

(דף י' ע"ג) שפיר י"ל כתי' תוס' דמוקצה דבע"ח חמיר וכו' עכ"ל רבינו בצל"ח הקשה ממתני' דלקמן (דל"ד ע"א) ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה, ור"א מתלמידי ב"ש היה ואית לי' מוקצה בכל מילי, ולפענ"ד נראה בפשיטות דאין קושי' מתלמידי ב"ש לב"ש גופיי', מיהו בירושלמי מוכח לאקשויי כה"ג דהכי איתא בירושלמי במכילתין (דף ג' ע"א הלכה ד') בש"א לא יטול אא"כ נענע מבעי"ו, מיחלפה שיטתי' דב"ש דתנינין תמן ועוד אומר ר"א עומד אדם על המוקצה ואומר מכאן אני נוטל וע"כ משום דר"א מתלמידי דב"ש היה מקשה הכי ולדידי' תו תיקשי קושי' הצל"ח, ובאתי בזה לכלל ישוב ד' הירושלמי בריש מכילתין דקאמר מ"ט דב"ש מוכנת הוא אגב אמה, דקשה לכאו' אמאי לא משני ירושלמי נמי כש"ס דילן דב"ש לית לי' מוקצה ונולד, ולהנ"ל מיושב דירוש' לשיטתי' אזיל דדייק מתלמידי דב"ש אב"ש גופיי' וא"כ לא מצי למימר טעמיי' דב"ש משום דלית לי' מוקצה דתיקשי תו קושי' תוס' ממתני' דב"ש לא יטול אא"כ נענע כו' דליכא לשנויי כתירוצם דסברי ב"ש מ קצה דבע"ח חמיר פפי דתיקשי תו קושי' הצל"ח ממתני' דועוד אומר ר"א עומד אדם כו' כנ"ל דהא ירושלמי לשיטתי' דייק' מהתם אב"ש גופיי' ולהכי הוצרך למימר טעמיי' משום דמוכנת היא אגב אמה, מיהו עדיין קשה דהירושלמי גופה משני התם אהך רומיא דמיחלפי' שיטתי' ב"ש וז"ל אומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ע"כ הר"י להדיא דס"ל להירושלמי חילוק זה וכמ"ש תוס' לש"ס דילן, וקשה תו למה בעי למימר מטעם מוכנת אגב אמה, ואפשר לדחוק ולומר להירושלמי דדוקא לענין נענוע ונטילה מחלק הכי, אבל לענין עיקר מוקצה לא ס"ל חילוק זה, ודו"ק, כי קצרתי

חילוק ב' (בסוגיא דומודה רבי

יהושע

) (דף י"ב ע"ב) דידוע מה שתמיד נתקשנו בזה וכי' עכ"ל רביע קושיא זו מפורסמת בספרי אחרונים, ולעצמי הי' נראה לי ליישב, דאפשר דרבה אשיעור האחרון של ההודאה במקצת קא פריך, דקיי"ל וההודאה בשוה פרוטה (שבועות ד"מ ע"ב) דבכה"ג לא שייך נמי אשתמוטי כו' דמי לית לי' פרוטה לשלומי לי' לאלתר, וא"כ תו לא קשיא קושייתם, דילמא לא הי' לו ס' ספק מלוה ישנה אלא אמה דכפר לי' בלחוד, ומאי מיגו איכא, דתו אית לי' מיגו דכוה"כ, והיינו דהוה יהיב לי' הך פרופה דמודי לי' לאלתר, והוה מופטר שפיר אאידך דקא כפר לי' מטעם הילך דכוה"כ הוי למ"ד הילך פטור ואהא משני חזקה אאמע"פ וכו' דמה"ט פטור בהילך דככוה"כ הוי להך מ"ד לפי פירש"י דכוה"כ פטור משום חזקה כו' ולפי פי' זה ניחא נמי דלא אסיק אדעתי' דרבה מעיקרא משום אשתמוטי כי' ומאי פריך דלפמ"ש אתי שפיר דמעיקרא מקשה אעיקרא דדין הודאה ושיעורו למטה שהוא בפרוטה, דבהכי תו לא שייך אשתמוטי דמי לית לי' פרוטה לשלומי לי' ומסיק כיון דאיכא גוונא דשייך אשתמוטי רמי רחמנא שבועה בכל גווני, עכ"פ קושי' רבינו ז"ל מיושבת לפי פירוש זה

ואגב אזכיר מאי שאמרתי מכבר בימי עלומי בהבנת פירוש דברי רבה דקאמר והאי בכולי בעי דלכפרי' שלכאו' נראין הדברים סותרים דמעיקרא אמר והאי בכולי' בעי דלכפרי' ומחזקינין לי' לכפרן ובחר הכי קאמר והאי בכולי בעי דלודי לי' וסבר אשתמוטי כו' דמחזקינין לי' למהימן, אבל פירוש הדברים כך הם דמעיקרא אתי לתרוצי אמאי דחייבינין לי' שבועה ולא מהימנינין לי' למיפטרי' פי' משבועה כמו דפטרינין כוה"כ מטעמא דאאמע"פ כו' או מטעם גזה"כ לכל מר כדאית לי' דמאי שנא מובמ"ק לכוה"כ ואמאי רמי רחמנא שבועה במובמ"ק טפי מבכוה"כ הא כמו דבכוה"כ שייך למימר לא שבקת חיי לכל ברי' הכא נמי במובמ"ק שייך הכי ואהא קאמר והאי בכולי' בעי דליכפרי' וכו' אבל כשמודה במקצת יש לו העזה למיכפר ותו הו"ל ספק השוה וחייבי' רחמנא, משא"כ בכוה"כ אין כאן אפי' ספק השוה דהחזקה דאאמ"ע מכריע לפי פירוש רש"י דלעולם לא חייבא רחמנא שבועה אלא היכא דהוי ספק השוה דלא מסתבר למימר שחייבה תורה שבועה אפי' היכא דלא הוי ספק השוה והילכך בכוה"כ דל"ה ספק השוה שהרי החזקה דאאע"ע מכריע ל"ח שבועה משא"כ במובמ"ק דהוי ספק השוה שפיר חייבי' שבועה, ואכתי הוה קשיא לי' ממ"נ למה מחייבי' שבועה אי מחזקת לי' למהימן אמאי ישבע הא קושטא קאמר ויפטר ואי לא מחזקת לי' למהימן כדקאמרת דלית לי' חזקה כו' ואפשר דמשקר א"כ הו"ל חשוד אממונא ונימא חשוד אשבועתא אהא משני וקאמר והאי בכולי בעי דלודי לי' וכו' סבר אשתמוטי כו' פירושי קא מפרש למלתי' דקאמר והאי בכולי בעי דלכפרי' כו' דלאו למכפר לגמרי קאמר אלא למיכפר לפי שעה בלחוד קאמר אלא דאינו מעיז למיכפר כולו אסי' לאשתמוטי לפי שפה בלחוד ולא לחלוטין משא"כ במקצת מעיז לכפור לאשתמוטי מיני' לפי שעה, ונמצא שאינו חשוד אממונא כלל כיון דמה שכופר אינו לכפור באמת לחלוטין רק לאשתמוטי מיני' השתא בלחוד שלפי פי' זה אין שום סתירה בדבריו כלל דמאי דקאמר מעיקרא והאי בכולי' בעי דליכפרי' נמי לאו למיכפר לחלוטין רק לפי שעה בלחוד להשתמט מיני' ופי' בעי למיכפרי' היינו האידנא לפני הב"ד כדי להשתמט עין לפי דלית לי' השתא לאשתלומי לי'

ולפ"ז נמצינו למדין עוד טעם מורווח לכאו' אהא דכוה"כ פטור שנתחבטו בו הראשונים דלרש"י הוא מטעם אאמ"ע ולתוס' מטעם גזה"כ, כדאי' בתוס', ולדרכינו אפשר בפשיטות דכיון דעיקר מטעמא דמהימנינין לי' למובמ"ק בשבועה, ולא אמרי' מגו דחשוד כו' הוא משום דתלינין באשתמוטי וכו' כנ"ל וזהו שייך דוקא במובמ"ק, אבל בכוה"כ לא אמרי' אשתמוטי משום דחזקה דאא"ע ע"פ לכפור הכל אפי' לפי שעה בלחוד להשתמט דמה"ט לא פטרינין במובמ"ק משבועה מטעם מגו דכוה"כ כנ"ל, א"כ תו לא מצי רחמנא לחייבי' שבועה בכוה"כ דהא חשוד אממונא ואמרי' מגו דחשיד וכו' וממ"נ מיפטר משבועה כמובן כמו דהוה ס"ד דרבה אמובמ"ק מעיקרא וכדפרישנא לעיל, ואפשר דה"נ כוונת רש"י ז"ל בטעמא דחזקה אאמ"ע פירושו ולא שייך אשתמוטי וכו' והו"ל חשיד

אך עדיין קשה דבשבועות (דף מ'), קאמר אר"נ ומשביעין אותו שביעת היסת מ"ט חזקה א"א תובע כו' ופריך אדרבה חזקה אאמע"פ כו' ומשני אשתמוטי, כו' הרי להדיא דטעמא דאשתמוטי קאי לתרוצי אמאי דחייבי' רבנן שבועה ולא הימני' בלא שבועה ולא לתרוצי אמאי דמהימנינין לי' לשבועה ולא אמרי' בי' מנו דחשיד כו' כדפרשינין, ויש לומר דלק"מ דהתם נמי הכי קאמרינן אדרבה אאמע"פ בפני בע"ח וא"כ ממ"נ מיפטר אי מהימנת לי' דקושטא קאמר למה ישבע ואי לא מהימנת לי' א"כ הו"ל חשוד ואמאי מהימנת לי' בשבועה אהא משני אשתמוטי כו' דאפי' בכוה"כ נמי שייך אשתמוטי ותו לא הו"ל חשוד אממונא ומהימן שפיר בשבועה, ואין להקשות עוד אמאי הוי ספק השוה במובמ"ק הא חזקת ממון מסייע לי' לנתבע דזה אינו דלא שייך למידן מכח חזקת ממון להכריע לצד הנתבע אא"כ היכא דדיינינין לחייבו ממון משא"כ היכא דדיינינין רק לענין שבועה מאי שייך למימר דלא הוי ספק השוה לחייבו שבועה משום חז"מ, מאי ענין חז"מ לשבועה דדיינינין עלה, וזה פשוט לפענ"ד

ובפירוש חזקה דא"א מע"פ פליגי רש"י ותוס' דרש"י פירש משום שעשה לו טובה, ותוס' כ' משום שאינו יכול לכפור הכל, והנה בשלמא לפי' התוס' פשוט הטעם דבמובמ"ק תו לא שייך אאמ"ע לפי שמודה במקצת ויכול לכפור בפניו, אבל לפירש"י קשה אפי' במובמ"ק נמי איך יכול לכפור לו מאחר שעשה לו טובה שהלוהו, ונראה לי לפרש בעזה"י בדרך חדש דמ"ש רש"י בפירוש החזקה דאאמ"ע לפי שעשה לו טובה אין כוונתו דמש"ה אינו יכול לכפור לו בפניו כלל אלא כוונתו דמשום שעשה לו טובה, אינו יכול לכפור לו בפניו ולומר שלא עשה לו טובה כלל שזהו באמת העזה וחוצפתא יתירתא לומר בפני האיש שעשה לו טובה שלא הי' לו ממנו שום טובה כלל [כעין שמצינו באדה"ר האשה אשר נתת גו' ואז"ל כאן כפר בטובה אך שם לא הוי העזה כלל כי לפי דעתו הי' נראה לו כן לפי שהכשילתו באיסור אח"כ משא"כ היכא שיודע בטובתו שעשה עמו חבירו וכופר לו בה בפניו זהו העזה] וחזקה שאאמ"ע לעשות כן אבל לעולם היכא שמודה בטובתו שנעשה עמו מאת חבירו יהי' על איזהו אופן שהוא כל שמודה לו בשום טובה שהי' לו ממנו אפי' במקצת, תו יש לו פנים להעיז בפניו ולכפור לו על ענין אחר ששייך בתביעה זו והילכך שפיר כשכוה"כ דאז כופר לו שלא קיבל ממנו שום טובה כלל שייך חזקה דאאמע"פ משא"כ כשמודה לו במקצת דאז מודה לו בפניו שקיבל ממנו טובה שהלוהו ועדיין חייב לו שוב יש לו העזה לכפור השאר, והיא מילתא דמסתבר באמת

ועם פירוש זה מיושבים אצלי ד' רש"י בסוגי' דהילך שפי' הילך לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם עכ"ל, אשר רבים נתחבטו ליישב מה ראה על ככה לפרש כן, דלמא הפירוש כד' החולקים בזה כמבואר בחו"מ סי' ע"ה וכ"פ נמי הטור להדיא, אך לדרכנו נראה דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל שפי' חזקה דאאמ"ע משום שעשה לו טובה והיינו כפי