גבורת יהונתן פג

עליו משפט מות כ"א מחמת עמשא, לא הו"ל להעמידו בדין מחמת אבנר, ועוד קשה הא בקרא מבואר הטעם על שהרג את שני שרי צבאות אבנר גו' ועמשא גו', ולהנ"ל אין עליו תלונה מחמת אבנר, אלא מחמת עמשא

ונראה ליישב דהרמב"ם פסק, דאין מזבח קולט, אלא גגו ומזבח בית עולמים, וכהן ועבודה בידו, ושוגג ולא מזיד, והקשה עליו הרשב"א בתשובה הא בש"ס אמרינן ג טעיות טעה יואב וכו', והיינו דלא הי' כהן ולא הי' מזבח בית עולמים, ולא הי' גגו של מזבח, ונחשוב נמי הא דאיהו מזיד הי' ולא שוגג, ונראה דבלא"ה יש להקשות דמנ"ל להרמב"ם חילוק זה בין שוגג למזיד, אך נראה דאיתא בסנהדרין [דף ל"ה ע"ב] ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת מק"ו מרציחה מה רציחה שדוחה עבודה וכו' ועבודה דוחה שבת רציחה לא כ"ש וכו', והקשו תוס' הא הוי גברא דלא חזיא, דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו (להרמב"ם) [ולהרמב"ם י"ל] דלק"מ קו' תוס' דאטו מיירי דוקא ברציחה והוי גברא דלא חזיא דילמא מיירי דעבר על שאר מיתות ב"ד דלוקחין מעל המזבח, והוי גברא דחזיא דדוקא בשפ"ד אמרינן ידיכם דמים מלאו עיי"ש (בפוסקים) [בתוס'] וא"כ פריך הש"ס שפיר, ותהא דוחה מיתת ב"ד מק"ו וכו'

אך קשה על הרמב"ם איך אמרינן מעם מזבחי וגו' ולא מעל מזבחי דכהן ועבודה בידו קולט והא הקרא מיירי בכל מיתות ב"ד אף בשפ"ד ג"כ, וא"כ קושית התוס' במקומה עומדת הא הוי גברא דלא חזיא לעבודה, לכך ס"ל להרמב"ם דהא דקולט היינו דוקא שוגג, דהוי גברא דחזיא לעבודה אבל זה דלא חזיא לא, ולפ"ז כל הוכחת הרמב"ם למאי דקיי"ל דבעינן כהן ועבודה בידו, אבל להס"ד דאף לזר קולט, ודאי ליתא להוכחת הרמב"ם די"ל מזיד נמי, דאף דהוא נברא דלא חזיא, מיגרע מזר, ואתי שפיר דיואב דס"ל דאף לזר קולט, לשיטתו, נמצא לא טעה כלל דאינו קולט למזיד כיון דחישב דאף לזר קולט, אף דהוא גברא דלא חזיא א"כ גם למזיד קולט דמיגרע, וחדא בחברי' מישך שייכא אהדדי וחד טעות הביאו לכלל השני ודו"ק

אבל בגוף הקושיא של הרשב"א דהוכיח (דיואב) מזיד הי' מדקטלוהו וכו' וכן תוס' דהקשו הא יואב שוגג הי' על עמשא דחשבהו למורד וכו', י"ל הא רשות ביד כל אדם להיות גואל הדם לרוצח בשגגה וכ"ש שלמה שהי' קרובו של עמשא שהי' נכד של ישי אבי דוד, וא"כ בא שלמה להורגו בתורת גואל הדם, ולא מתורת ב"ד

ונראה דאמרינן שם דיואב אחז בקרנות המזבח של שילה ופירשו המפרשים דמזבח שהי' בשילה בחורבנו בא לגבעון כי שם הי' במה גדולה בימי שלמה ולשם ברח יואב ואחז בקרנות המזבח, וידוע דגבעון הי' אחד ממ"ח ערי מקלט, וא"כ הוכחת הרשב"א מהך שפיר דע"כ הי' מזיד דאי הי' שוגג ושלמה מתורת גואל הדם בא עליו קשה הא גבעון קולט מתורת ערי מקלט כנ"ל וע"כ צ"ל דמזיד הי' וק"ל

ובזה יובנו דברי הש"ס דמכות ושמתי לך מקום אשר ינוס וגו', לך בחייך, מקום מקומך, דמדבר הי' קולט מחנה לוי', מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מעיר לעיר, והדבר תמוה, איך נלמוד זאת מושמתי לך מקום, אך לשיטת הרמב"ם, דמזבח אינו קולט אלא שוגג, ובספרי דרשינן מזבחי המיוחד לי, היינו במשכן, ובית עולמים, וקשה [הא] במדבר (לית לי') [למה לי'] מזבח הא בלא"ה אי אפשר למיקטלי' דבמשכן לא ימיתו אותו, ובהוציאו לחוץ א"א להרגו דהא כבר קלטו מחנה לוי', ועכצ"ל דבן עצמו מחנה לוי' אינו קולט, וא"כ איצטרך לכהן ועבודה בידו שהוא משבט לוי וק"ל

ונשוב להנ"ל דעדיין יש לומר דיואב שוגג הי' ומ"מ לא קלטתו ערי מקלט דלאו כל השוגגין קולט ערי מקלט, דיש חילוק בין דרך עלי' לדרך ירידה משום שהוא קרוב למזיד, וי"ל הך שוגג קרוב למזיד כמו דרך עלי' שהי' בלא התראה, אך הא יואב קטל לאבנר בשביל שהרג לאחיו, הלא לא הי' לאבנר התראה כמבואר בש"ם, וע"כ דיואב בא עליו מתורת (ג"פ) [גואל הדם] אך בקרא מבואר דיואב הרג לאבנר בשער חברון וחברון הי' מערי מקלט וע"כ דדמיא לדרך עלי', והשתא אתי שפיר דודאי לא בא עליו שלמה מחמת גואל הדם די"ל כתי' תוס' שוגג אני, ואין לומר משום גואל הדם, דהי"ל הא אני בחברון שהוא מערי מקלט ולכך אמר שלמה מ"ט קטלת לעמשא [בשביל] אחיך ולא הצילו באחד מאיבריו, הא לאהי' לו התראה כלל, ואי דאתה גואל הדם הא הי' אבנר בחברון שהוא מערי מקלט, ועכצ"ל דלענין הורג בלי התראה משוגג כזה אין ערי מקלט קולט, ולפ"ז גם עליך יעבור [כוס] ולא יצילך גבעון ממאי דקטלת לעמשא בלי התראה וממ"נ אתה חייב, ודו"ק

ובזה יש ליישב קושי' הנ"ל בשלמא למ"ד נכסיו למלך היינו דכתי' וינס יואב ול"ק קושית תוס' הא טעה יואב וס"ל דמזבח קולט הא בלא"ה נראה לדוחק מראש ישראל ימלט נפשו מפני הצלת ממון ליורשיו ובודאי גם שלמה לא יקפיד על ממונו, וקרא כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה וגו' רק עשה לקיים מצות אביו, ולכן נראה דהרשב"א הקשה, הא יואב מזיד הי' רק דאיתא בספרי בילקוט בפ' משפטים למות ולא לדין, א"כ לא טעה יואב משום דעדיין לא הי' נגמר דינו כמבואר, שאח"כ דיינוהו אך לאותה דעה דמורד הי' אין צריך לדייני' וא"כ ליכא ליואב התנצלות כלל, והנה דעת תוס' דגם מורד במלכ' צריך לדייני' כדאמרי' באביגיל וכי דנין בלילה וכו' ע"ש, וא"כ שפיר עשה דנמלט למזבח לפי טעותו דמזבח קולט, והנה כבר כתבו תוס' וירושלמי, דלמה לא מנו במנין חייבי ד"מ, מורד במלכות, אך י"ל דיש חילוק דמורד במלכות ממונו למלך, והרוגי ב"ד ממונן ליורשין, או דמורד וכו' אין צריכים לדייני' והרוגי ב"ד צריכים לדייני' ואתי שפיר, דקושי' הש"ס כך, בשלמא למ"ד נכסיו למלך א"כ י"ל דזהו ההבדל בין מורד וכו' להרוגי ב"ד, אבל באמת תרוויי' צריכים לדייני' א"כ יפה עשה שתפס בקרני המזבח בשביל מורד במלכות משום דאין לוקחין אותו משם לדון, משא"כ גבעון עיר מקלט דאינו קולט במזיד ואפי' לדון לוקחין אותו משם, אבל אי אמרת דבזה ג"כ נכסיו ליורשיו א"כ מאי הבדל יש בין חייבי מיתות ב"ד להרוגי מלכות, ועכצ"ל דזה א"צ לדייני', וא"כ אלו ירא ממורד וכו' לא הי' מזבח קולט ומגין עליו, וע"כ דירא מהריגת עמשא ובזה הי' שוגג כמ"ש התוס' א"כ גבעון לחוד מצילו, וא"כ קשה מאי נ"מ הא גבעון לחוד מצילו, וק"ל

ובזה יובן מה דאיתא במדרש כיון ששמע משה שבנות צלפחד יורשות הן, אמר עכשיו מגיע העת שאתבע גדולה לבני, ותמוה, דהא משה הי' לו זכרים, וזה ידע כבר שבנים זכרים יורשים, ונראה ליישב דהרמב"ן כתב בפ' ויחי דעיקר המלוכה לזרע יהודה ובימי חשמונאי נענשו בשביל שנטלוה משבט (לוי) [צ"ל יהודה], ולפ"ז אלו הי' משה בתואר מלך אינו מהדין שיהיו בניו מלכים בא"י, כי הם משבט לוי, אבל אם אין לו תואר מלך, א"כ שפיר יכולים בניו לרשת גדולתו, וידוע דאיתא בזוהר ובילקוט ראובני דצלפחד מת בשביל שפגע בכבודו של משה ומרד בו ע"ש, א"כ אלו הי' למשה תואר מלך, הא קיי"ל מורד במלכות נכסיו למלך, אע"כ דאין לו תואר מלך, וא"כ שפיר יכולים בניו לירש גדולתו, ולכך שפיר אמר עכשיו הגיע העת וכו', ודו"ק

ובזה יתבאר נמי מה דאיתא בפסחים [דף ס"ו] הלכה זו נתעלמה מבני בתירא ולא ידעו אי פסח דוחה שבת אמרו כלום יש אדם שיודע, אמרו יש אדם אחד שעלה מבבל והלל שמו וכו', אמרו לו שכח סכין ולא הביא מע"ש מהו, וכו'