גבורת יהונתן פ

והקשה בדחברי' הא כתיב יכשלו איש באחיו איש בעון אחיו ותירץ כאן במצות עשה, דאין ערבים זל"ז כאן במל"ת ערבים זל"ז, ולפ"ז (לשיטת) [שיטת] הרא"ש הנ"ל שכל ישראל ערבים זל"ז ולכך יכול להוציא אחרים וכו' וכנ"ל, ליתא, דהא במ"ע אינם ערבים זל"ז, וצ"ל כהמרדכי דאיה חולק ג"כ על בה"ג הנ"ל וכתב אף דבאמת מד"ת אינו חייב בבהמ"ז רק כדי שביעה מ"מ אם אכל כזית ובירך יצא כדי מצותו, וא"כ שפיר יכול להוציא אחרים אף דאכלו כד"ש, ואי' בירושלמי [ובגמ' דילן נמי] הובא ברא"ש [ט"ס כאן דלית' ברא"ש] ואכלת ושבעת וברכת, מי ששבע הוא מברך, והראב"ד בפ"ה מה' ברכות] פסק דשביעה היינו כזית, ולפ"ז קשה להרא"ש שפיר איצטרך ואכלת דבעינן שביעה היינו כזית, דהוה אמינא אם אינו אוכל כלום יכול לברך משום ערבות, משא"כ לשיטת המרדכי קשה לד' הראב"ד דשביעה היינו כזית, א"כ קשה למה לי קרא ואכלת ושבעת וגו' מי ששבע וכו', פשיטא, דצריך לאכול כזית, דאם לא יאכל האיך יברך, וא"כ מזה מוכח כהרא"ש, וכ"ז דוקא אי אמרת כהראב"ד דשביעה היינו כזית אבל א"א שביעה ממש בעינן י"ל דשיטת המרדכי אמת, והשתא אתי שפיר דמה"ש סברי כהראב"ד דשביעה היינו כזית, וא"כ ע"כ שיטת המרדכי ליתא, וצ"ל כהרא"ש, וא"כ נסתר תירוצו של הזוהר ושאלו שפיר זאת והשיב להם הקב"ה אני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת וגו' והם מדקדקים על עצמם וכו' אבל באמת ואכלת ושבעת פי' שביעה ממש, וא"כ י"ל דשיטת המרדכי אמת, אבל גבי מצות עשה אין ישראל ערבין זל"ז, ודלא כהרא"ש, ושפיר איכא למימר כתי' הזוהר כאן בחובין דילך, כאן בחובין דחברך ודו"ק

נשלם העתק דרוש הראשון בעזר נוצרנו כאישון

דרוש השני

בפסחים דף ס"ו ע"א

בטרם אברר ענין שכח ולא הביא סכין וכו' אברר הא דאיתא בש"ס במס' [שבת דף צ"ו ע"ב] מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא ארי"ו דאמר קרא [שמות ל"ו] ויצו משה ויעבירו קול במחנה גו' משה היכן הוה יתיב וכו' ומחנה לוי' רה"ר הואי וכו' לא תפיקו מרה"י וכו' ופריך וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתי' (שם) והמלאכה היתה דים וגו' ומשני גמר העברה העברה מיוה"כ וכו' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור, אשכחן הוצאה, הכנסה מנין וכו' ע"ש התמי' מבוארת:

ונראה דהנה יש להקשות תו מאי פריך דילמא משום דשלימא לה מלאכה וכו' א"כ מאי הוצרך משה להכריז הא הי' לו לצוות לגזברים, שכשיביאו לא יקבלו מהם אלא ודאי דההכרזה הי' למנעם מאיסור הוצאה בשבת, וצ"ל דס"ל להש"ס דהעם טרם הביאו הקדישו הנדבה לשמים וא"כ ליתא בחזרה וא"כ הכרוז הי' שלא יקדישו עוד, אך זהו אם הקדישו קודם שהביאו לגזברים אבל אם הקדישו לאחר מכן אין מקום תו לומר כנ"ל, וקשה תו כנ"ל, והנה י"ל דילפינן איסור הוצאה הואיל וההכרזה הי' שלא יביאו עוד, היינו שלא יוציאו מרשות דמחנה ישראל רה"י הי' ומחנה לוי' רה"ר הי', אך עדיין קשה שהי' להם להביא עד קצה מחנה לוי' ולזרקם תוך מחנה לוי', ועכצ"ל דגם זריקה אסור להם מה"ת כמו הוצאה, וא"כ קשה למה נקרא תולדה, אך י"ל דאיתא במשנה שם מושיטין את הקרשים זו לזו ולא זורקין, וע' בתוס' יו"ט בשם ירושלמי משום בזיון קדשים, ולפ"ז לק"מ קו' הנ"ל שהיל"ל לזרוק, דיהי' בזיון קדשין, אך כ"ז דוקא אי אמרת שכבר הקדישו קודם שהביאו, אבל אם עדיין לא הקדישו עד לאחר שהביאו לגזברים אין מקום לזה

והשתא אתי שפיר דודאי דן מויעבירו קול וגו' רק דקשה להש"ס קו' שני' ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי וע"ז איכא לתרוצי כנ"ל דאל"כ למה לי' לההכרזה, הא הי' יכול לצוות לגזברים שלא יקבלו, דאין לומר משום שכבר הקדישו קודם שהביאו דתיקשי תו מנ"ל הא, דילמא לא הקדישו עד לאחר מכן שהביאו ומסרום לגזברים, ולכך פריך שפיר מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, וקשה הא זריקה נמי ע"כ קרוי אב, כנ"ל, דאל"כ היו יכולים להביא עד קצה מחנה לוי' ולזרוק, ועכצ"ל שכבר הקדישום, ואיכא בזיון קדשים בזריקה כנ"ל בשם ירושלמי, וא"כ שפיר מקשה הוצאה גופה היכא כתיבא, דאין לומר מקרא דויעבירו קול גו' דהרי קשה קו' שני' ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי וכנ"ל

והנה בגוף הדבר יש לדקדק איך מובן משמעות הקרא לפי' הש"ס דההכרזה הי' בשביל איסור הוצאה הא משמעות הקרא לא משמע כן דכתי' [שם] מרבים העם להביא וגו' ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר וגו' משמע דההכרזה הי' בשביל שהי' ללא צורך להביא נדבה, ונראה, דהנה בלא"ה יש לדייק לישנא דהש"ס דקאמר מה להלן ביום אסיר אף כאן ביום אסור, ולא קאמר השם מה להלן שבת אף כאן שבת, אבל ידוע מ"ש הרמב"ן בביאורו על התורה [שמות ל"ו פסוק ג'] דג' בוקרים הביאו נדבותיהם, וכל נדבותיהם הי' בבוקר וממחרת יוה"כ שהוא י"א בתשרי צוה משה על נדבות המשכן וא"כ הביאו נדבותיהם (ביוה"כ) [ט"ס וצ"ל בי"ב] ובי"ג ובי"ד בתשרי, א"כ הכרוז נעשה בט"ו בתשרי שהוא חג הסוכות, וצוה משה על איסור הוצאה, וזה שדייק הש"ס מה להלן ביום אסור ולא קאמר ביום ששת, כי באמת הי' יו"ט, רק שהיא אסור בעשיית מלאכה והנה קיי"ל ביו"ט מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [ביצה די"ב] רק תוס' כתבו דבעינן צורך קצת ע' פסחים ה' בד"ה וביצה די"ב] ולולא הוא איסור גמור, וגם מבואר בש"ס ביצה שם] דצורך מצוה כגון הוצאת לולב מיקרי צורך קצת, והשתא אתי שפיר דודאי הזהירם משה על ההוצא' רק דאי אמרת מתוך וכו' הא יש כאן צורך מצוה והוי צורך קצת, ולכך אי לאו שהמלאכה היתה דיים הרי כאן צורך קצת מחמת מצות ההבאה ולא הי' שום חשש איסור הוצאה כלל דאמרינן מתוך שהותרה וכו' הותרה נמי וכו' אבל עכשיו דמרבים העם להביא וגו' והמלאכה היתה דים א"כ אין כאן אפי' צורך קצת